כשהפוליטיקה פוגשת את החיים עצמם  

לרגע אחד נדמה היה שהפוליטיקה הישנה נקברה תחת ההריסות של בוקר שמחת תורה. באותם ימים ראשונים הכנסת נראית כמו שדה קרב נטוש. הכיסאות עדיין היו במקומם, אבל מי שישב עליהם כבר לא היה בטוח למה. שרים שנהגו להילחם על תיקים נאבקו על המילים הנכונות מול משפחות שכולות. ראשי אופוזיציה שחלמו על הפלת הממשלה, מצאו את עצמם תומכים בה בהצבעות גורליות.

בין הקירות המרופדים של הכנסת המציאות החדשה הדהדה כמו פיצוץ מושהה. פוליטיקאים ותיקים גילו שכל מה שידעו על קמפיינים וספינים הפך לחסר משמעות מול דמעותיה של אם שבנה לא חזר. והבוחר? הוא לא חיפש הבטחות אלא תשובות.

שנה אחרי, והנה אנחנו שוב. אותן מילים, אותן צעקות, אותו ריח של פוליטיקה ישנה. כאילו ה-7 באוקטובר היה רק חלום רע, והתעוררנו ישר לתוך הסיוט הישן והמוכר.

בכנסת, הכיסאות עדיין חמים מישיבת החירום האחרונה, אבל הקולות שבוקעים מהם כבר לא מדברים על אחדות. במקום זה, שומעים את הצרימה המוכרת של גלגלי השיניים הפוליטיים חוזרים לפעולה. ימין, שמאל, דתיים, חילונים - כולם חוזרים למשחק הישן, כאילו כלום לא קרה.

האחדות הלאומית, שהייתה כל כך מוחשית בימים הראשונים, מתפוררת כמו עוגייה ישנה. הסולידריות, שהייתה לרגע המלט שמחבר את כל השברים, מאבדת מכוחה. במקומה, חוזרים הקולות הישנים, הצורמים, המוכרים.

ברחובות התעוררה המחאה משנת החורף שלה. הדגלים השחורים התנערו מהאבק והשלטים נצבעו מחדש. אבל הפעם, לצד הקריאות המוכרות, נוספות חדשות. "תחזירו אותם הביתה", זועקים הורי החטופים, והקול שלהם מהדהד בין קירות הבטון של בלפור.

והציבור עומד באמצע, מבולבל, אינו יודע לשית עצה בנפשו. רגל אחת עדיין בבתי האבלים, השנייה כבר צועדת לעבר הכיכר. בסקרים, המספרים רוקדים כמו בבורסה ביום סוער. בתחילת המלחמה נרשמה מגמה ששיחקה לידיה של האופוזיציה. אך מאז המטוטלת שוב התהפכה והמספרים חזרו לרצד ולהעלות על חיוך על פני אנשי המלחמה הלאומי.

ואולי זה סימן טוב. אולי זה אומר שאנחנו מתאוששים, חוזרים לעצמנו. או שמא זו רק אשליה, והפצע עדיין פתוח, מדמם, רק שכבר התרגלנו אליו. ככה זה אצלנו. מלחמה באה, מלחמה הולכת, והפוליטיקה? היא תמיד נשארת.

להלן נמנה עשר תחנות בדרך הייסורים הפוליטית של השנה החולפת, מסע בין הפיגומים השבורים של הדמוקרטיה הישראלית בשנת המלחמה, ונבחן האם וכיצד המלחמה הקשה בתולדות ישראל השפיעה על המערכת הפוליטית המקומית.

בנימין נתניהו: הקריסה וההתאוששות

בוקר שמחת תורה האחרון היה אמור להיות הקש ששבר את גב הגמל עבור בנימין נתניהו. לאחר שנה של מחאות סוערות, פילוג חברתי עמוק ומשבר פוליטי חסר תקדים, נדמה היה כי ראש הממשלה הגיע לשפל שממנו אין דרך חזרה. אך כפי שאומרת האגדה על העני המרוד, "מהתחתית הזו, אפשר רק לעלות". ואכן, בדרך פרדוקסלית, דווקא הטרגדיה הלאומית והמלחמה שבאה בעקבותיה, הפכו לקרש ההצלה הפוליטי של נתניהו.

נחזור רגע אחורה. הממשלה ה-64, שהוקמה בדצמבר 2022, הייתה אמורה להיות גולת הכותרת בקריירה הפוליטית של נתניהו. לראשונה, הוא עמד בראש קואליציה הומוגנית ללא 'מפריעים' מהמרכז או השמאל. זו הייתה אמורה להיות שנת הזהב שלו, תקופה שבה ראשי ממשלה בדרך כלל נהנים מחופש פעולה יחסי וממאה ימי חסד מושלמים.

אבל במקום זאת, השנה הראשונה של ממשלת נתניהו השישית הפכה לסיוט מתמשך. הרפורמה המשפטית השנויה במחלוקת, שהושקה פחות משבוע לאחר הקמת הממשלה, הציתה גל מחאות חסר תקדים. במשך 11 חודשים, ישראל הייתה שרויה בסחרור פוליטי וחברתי. הפגנות המוניות, מחאות אלימות, והתארגנויות אזרחיות בקנה מידה שלא נראה מעולם, הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי.

סקרי דעת הקהל שיקפו את המשבר העמוק. הפופולריות של נתניהו צנחה לשפל חסר תקדים. הליכוד, מפלגתו, איבדה תמיכה משמעותית. נדמה היה כי הקריירה הפוליטית המפוארת של "הקוסם מבלפור" מתקרבת לסיומה.

ואז הגיע טבח בוקר שמחת תורה.

הטרגדיה הנוראית של אותו יום שגבתה את חייהם של כמעט 1,200 ישראלים, הייתה אמורה להיות מסמר הארון הפוליטי של נתניהו. הכישלון המודיעיני והמבצעי, שאפשר לחמאס לבצע את הפיגוע הקטלני ביותר בתולדות ישראל, נתפס כאחריותו הישירה של ראש הממשלה. רבים קראו להתפטרותו המיידית.

אבל כאן, בנקודת השפל הזו, החל מפנה מפתיע. המלחמה שפרצה בעקבות הפיגוע הנורא, הפכה לגודל האירוניה למנוף ההצלה של נתניהו.

בחודשים הראשונים המלחמה איחדה את העם הישראלי סביב מטרה משותפת. הוויכוחים הפנימיים על הרפורמה המשפטית, שאיימו לקרוע את החברה הישראלית, פינו את מקומם לתחושת סולידריות לאומית. נתניהו, בתפקידו כמנהיג בזמן מלחמה, לא קיבל בשלב הראשון לתמיכה מחודשת מחלקים נרחבים בציבור שעזבו אותו אך לראשונה הוא זכה לעדנה פוליטית. 

עם העמקת הכניסה לעזה וניקיון הכח החמאסי מעל ובתת קרקע, החל נתניהו לגלות סימני התאוששות. ניהול המלחמה העניק לנתניהו הזדמנות להציג את כישוריו כמנהיג בטחוני מנוסה. הוא הפגין מנהיגות איתנה וניהל מערכה דיפלומטית מורכבת מול הקהילה הבינלאומית. תמונות של נתניהו בחדר המלחמה, מקבל תדרוכים מבכירי צה"ל ומקבל החלטות קריטיות, חיזקו את תדמיתו כמנהיג חזק ומנוסה.

ההישגים הצבאיים של ישראל בעזה ובלבנון לאורך השנה החולפת תרמו אף הם לשיפור תדמיתו של נתניהו. רצף החיסולים של בכירי חמאס וחיזבאללה, לצד ההתקדמות המרשימה של כוחות צה"ל ברצועת עזה, נתפסו כהצלחות של הממשלה בראשותו. כל הישג צבאי נזקף, במידה רבה, לזכותו של ראש הממשלה.

המלחמה אף אפשרה לנתניהו לנווט את הפוליטיקה הפנימית ביד מיומנת. הוא הצליח לשמר את הקואליציה שלו, למרות מתחים פנימיים ואף הרחיב אותה בחודשים הקריטיים הראשונים עם פרוץ המלחמה. היכולת שלו לתמרן בין האינטרסים המנוגדים של שותפיו הקואליציוניים, תוך שמירה על יציבות פוליטית בזמן מלחמה, חיזקה את מעמדו כפוליטיקאי מיומן.

בתווך המלחמה העלימה לחלוטין את הדיון בתיקים הפליליים נגד נתניהו. בעוד שלפני המלחמה, משפטו היה נושא מרכזי בשיח הציבורי, בשנה החולפת הוא הפך לשולי יחסית. הציבור, עסוק בענייני המלחמה והביטחון, נתן פחות תשומת לב לסוגיות המשפטיות.

התוצאה של כל אלה היא שיפור דרמטי במעמדו הפוליטי של נתניהו. סקרי דעת קהל עדכניים מראים עלייה משמעותית בתמיכה בו ובמפלגתו. רבים מאלה שקראו להתפטרותו מיד שמחת תורה כעת תומכים בהמשך כהונתו לפחות עד תום המלחמה.

האם השיפור הזה יחזיק מעמד לאורך זמן? זו שאלה שקשה לענות עליה בוודאות. המלחמה עדיין נמשכת וקשה לנבא את תוצאותיה הסופיות. יתרה מזאת, ברגע שהמלחמה תסתיים, ישראל תצטרך להתמודד עם השלכותיה הכלכליות והחברתיות, וייתכן שהביקורת על נתניהו תתחדש.

בנוסף, השאלות הקשות על הכשל המחריד בבוקר שמחת תורה לא נעלמו. הן רק נדחו לסוף המלחמה. ועדת חקירה, שסביר להניח שתוקם, עלולה להטיל צל כבד על מנהיגותו של נתניהו.

ובכל זאת, נכון לנקודת הזמן הנוכחית, נראה כי נתניהו הצליח לבצע את אחד המהפכים הפוליטיים המרשימים ביותר בקריירה שלו. מנקודת שפל היסטורית, הוא הצליח להפוך את המלחמה למנוף פוליטי, ולחזק את מעמדו כמנהיג הלאומי של ישראל. הצטרפותו של גדעון סער לקואליציה עם ארבעת חברי מפלגת הימין החדש ייצבה עוד יותר את מעמדו הפוליטי. לעת עתה, נראה כי המלחמה, על כל הטרגדיה והכאב שבה, שירתה היטב את האינטרסים הפוליטיים של בנימין נתניהו.

וכאילו כדי לסגור את הפינה האחרונה לפני יום השנה לטבח הרצחני, לפני שבועות אחדים הצטרף גדעון סער לממשלה ולקואליציה יחד עם חברי מפלגתו בימין הממלכתי. אמנם לפי שעה אין הסכם קואליציוני שיבטיח לו כבר כעת 68 אצבעות אולם ביצור היציבות הפוליטית קיים במלא מובן המילה וההידוק הסופי הוא רק עניין של זמן.

וכך, פתאום מה שנראה בלתי אפשרי ב-7 באוקטובר: קיום בחירות במועדן ב-2026 - הופך לתרחיש ריאלי. נדמה איפה שאפילו נתניהו הפתיע את עצמו עם ממדי ההתאוששות של מצבו הפוליטי.

בני גנץ: העליה וההתרסקות

האירוע הפוליטי המרכזי של השנה החולפת היה הצטרפותו ופרישתו כעבור חודשים אחדים של יו"ר  המחנה הממלכתי ח"כ בני גנץ לקואליציה יחד עם אנשי מפלגתו. לאחר חמישה ימים של הלם, של אבל, של זעם הוקמה ממשלת החירום הלאומית.

בני גנץ, יו"ר המחנה הממלכתי, עמד לצד בנימין נתניהו מול המצלמות. המבט בעיניו היה של אדם שזה עתה בלע צפרדע ענקית. הוא הגיע עם מזוודה מלאה של ציטוטים ממוחזרים, מדקלם סיסמאות על "התכנסות תחת האלונקה". אבל מתחת לפני השטח, גלגלי השיניים של הפוליטיקה כבר החלו לנוע.

גנץ, שהבטיח אחדות היה עסוק בחשבונאות פוליטית מהרגע הראשון כשדרש להוציא את בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מהקבינט המדיני-ביטחוני.

הציונות הדתית, כצפוי, הרימה קול זעקה. "איך זה שאנחנו תמיד בחוד החנית בקרב, אבל אחרונים בתור לעוגה הפוליטית?" הם תהו.

במסר ששיגר בכיר בציונות הדתית ללשכה הראשונה הוא הבהיר כי הדבר לא יעבור בשתיקה – במידה ואכן תתקבל דרישתו של גנץ. "אני רוצה ללמד עליך זכות שכוונותיך רצויות והינך מעוניין להרכיב ממשלת חירום לאומית רחבה שתחזיר את החוסן הלאומי לכלל הציבורים בישראל", אמר הבכיר לנתניהו. "אבל לעשות זאת על גבה של הציונות הדתית ומנהיגיה עליה הרכבת את ממשלתך ובשמה נבחרת בפעם השישית ובאמצעות הוצאת נציגיה הפוליטיים מהקבינט – היא בגדר 'טובל ושרץ בידו'.

לבסוף נמצא המנגנון שריצה את כל הצדדים כשהוקם מנגנון שמצד אחד יותיר את איתמר גביר ובצלאל סמוטריץ' בקבינט המדיני-ביטחוני אך מצד שני יעניק לבני גנץ עליונות באמצעות הקמת 'קבינט המלחמה' בו ישתתפו שלישיית מחליטים – נתניהו, שר הביטחון גלנט ובני גנץ לצד שני משקיפים, רון דרמר וגדי אייזנקוט. 

עבור נתניהו, זה היה כמו לקבל תעודת הצטיינות אחרי שנכשל במבחן. סוף סוף, חלקים מהציבור החילוני הסכימו להסתכל לכיוונו בלי לעקם את האף. אפילו השמאל נתן לו הנהון מהוסס. זו הייתה הפעם הראשונה מאז הבחירות שממשלתו זכתה לקורטוב של לגיטימציה.

אבל כמו מגדל קלפים על חולות טובעניים, ככל שעבר הזמן, הסדקים התחילו להופיע. גנץ ונתניהו התחילו להתנגח בפומבי. התדרוכים ההדדיים נהיו יותר ויותר ארסיים. כל שבוע הביא איתו עוד מסיבת עיתונאים רוויית מתח. כמות ההאשמות ההדדיות היתה מוגזמת, לפעמים עד כדי גיחוך.

בשיחות עם סביבתו, גנץ חזר והסביר שהוא "הפסיק להשפיע". זה נשמע כמו תירוץ של ילד שמפסיק לשחק כי לא נותנים לו לנצח. הוא שכח שבפוליטיקה, כמו בחיים, לפעמים צריך לצעוק כדי שישמעו אותך.

ואז, ב-9 ביוני, הגיע הרגע הגדול. גנץ עמד מול המצלמות, כמו קפטן שנוטש ספינה טובעת, והודיע על פרישתו מממשלת החירום. "הקמנו ממשלת חירום מתוך שותפות גורל, לא מתוך שותפות פוליטית", הוא אמר, כאילו בפוליטיקה הישראלית יש הבדל. הוא דיבר על "הססנות ודחיינות משיקולים פוליטיים", כאילו זה לא בדיוק מה שהוא עושה ברגע זה.

וככה, ממשלת החירום הסתיימה כמו שהתחילה - בהמון רעש ומעט תוצאות. היא הייתה כמו הבטחה של פוליטיקאי בזמן מערכת בחירות - מלאת תקווה בהתחלה, אבל מתפוגגת במהירות ברגע שמגיעה למבחן המציאות.

בסופו של דבר, ממשלת החירום הזו הייתה כמו ניסיון לכבות שריפת ענק עם כוס מים. הכוונות היו טובות, אבל התוצאות? לא ממש. היא הוכיחה שגם בזמן משבר לאומי, הפוליטיקה הישראלית ממשיכה להתנהל כרגיל - הרבה דיבורים, מעט מעשים, והמון האשמות הדדיות.

מאז חלפו עוד כמה חודשים ובני גנץ מוצא עצמו נטוע בצומת דרכים. אך לפני חודשים אחדים הסקרים הבטיחו לו 37 מנדטים - כמעט נגיעה בכס ראשות הממשלה. היום? אם נפתלי בנט או דמות ימנית אחרת תיכנס למשחק, גנץ עלול למצוא עצמו עם 13 מנדטים בלבד – וזה עוד ביום טוב. זו לא סתם ירידה, זו תמונת מצב המחייבת חשבון נפש.

גנץ, האיש שביקש להיות המאחד הלאומי, מוצא את עצמו נקרע בין הפטיש לסדן. מצד אחד, הרצון להיראות מדינאי תקיף ובעל עמדות ברורות הקורצות לבייס הפוטנציאלי מימין. מצד שני, המחיר הכבד של כל מילה בזירה הרגישה של המלחמה והחטופים מערערת תחתיו את אדמת בייס המרכז-שמאל הטבעי.

גנץ מנסה לנווט בין הקטבים. הוא רוצה להיות גם איש ביטחון וגם שוחר שלום, גם אופוזיציונר וגם שותף לאומי. אבל הציבור, כך נראה, מתקשה לפענח את המסר.

השאלה היא האם גנץ מסוגל לחדד את זהותו הפוליטית. האם הוא יכול להציע חזון ברור שיבדל אותו הן מהימין והן מהשמאל? או שמא הוא נידון להישאר באזור הדמדומים הפוליטי. הנפילה בסקרים מעידה על אובדן אמון. הציבור, כך נראה, מחפש קול ברור וחד יותר. גנץ, שביקש להיות הקול המאחד, מוצא את עצמו לעתים כקול שאינו נשמע.

האתגר של גנץ כעת הוא לא רק לשקם את מעמדו בסקרים, אלא גם להגדיר מחדש את זהותו הפוליטית. האם הוא מסוגל להציע אלטרנטיבה אמיתית? האם הוא יכול לגבש מצע שיהיה גם ייחודי וגם אטרקטיבי לציבור רחב.

החודשים הקרובים יהיו קריטיים. גנץ חייב להחליט - האם הוא ממשיך בדרך הנוכחית של ניסיון לרצות את כולם, או שמא הוא מוכן לקחת סיכון ולהציב עמדה ברורה וחדה יותר.

בפוליטיקה הישראלית, לעתים קרובות, הדרך האמצע היא הקשה ביותר. גנץ מגלה זאת על בשרו. השאלה היא האם יש לו את הכלים והיכולת להתמודד עם האתגר הזה, או שמא גורלו להיות עוד הבטחה פוליטית שהתנפצה אל סלעי המציאות הישראלית המורכבת. בינתיים השעון מתקתק והוא אינו מבשר עבורו טובות.

קרבות בקוקפיט: על סף הדחה

בעיצומה של אחת המלחמות הקשות והמורכבות בתולדות מדינת ישראל, מתחולל קרב פנימי שמאיים לערער את יציבות ההנהגה הביטחונית של המדינה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, שני האישים המופקדים על הובלת המערכה נגד אויבי ישראל, מנהלים מאבק עיקש על כוח ושליטה לנוכח עיניהם המשתאות של אזרחי ישראל.

הסכסוך בין השניים, שהחל עוד בטרם פרצה המלחמה, הגיע לשיאים חדשים של מתיחות ועוינות בחודשים האחרונים. מה שהחל כחילוקי דעות אידיאולוגיים סביב המהפכה המשפטית, הפך למאבק אישי ופוליטי שמאיים על ניהולה התקין של המלחמה.

נקודת המפנה ביחסים בין נתניהו לגלנט הגיעה במרץ 2023, כאשר גלנט, בצעד חסר תקדים, יצא פומבית נגד הרפורמה המשפטית שקידם נתניהו. "הסכנה ברורה ומוחשית," הכריז גלנט באותה הופעה דרמטית, "אני לא אהיה שותף לכך". תגובתו של נתניהו הייתה מהירה וחדה - הוא פיטר את גלנט מתפקידו כשר הביטחון.

אולם, תוך פחות מ-24 שעות, נתניהו נאלץ לסגת מהחלטתו בעקבות לחץ ציבורי עצום והפגנות המוניות. גלנט הוחזר לתפקידו, אך היחסים בין השניים ספגו מכה אנושה שממשיכה להדהד עד היום.

פרוץ המלחמה בבוקר שמחת תורה הציב את נתניהו וגלנט בעמדת מנהיגות משותפת בעת משבר לאומי חסר תקדים. אך במקום לגשר על הפערים ולעבוד בשיתוף פעולה למען המטרה המשותפת, נראה כי המתיחות ביניהם רק הלכה והחריפה.

בחודשים שחלפו מאז תחילת המלחמה, התגלעו חילוקי דעות משמעותיים בין השניים בנוגע לניהול המערכה הצבאית, לאסטרטגיה מול החמאס, ולתכנון "היום שאחרי". גלנט, בניגוד לקו התקיף והבלתי מתפשר של נתניהו, דחף לגישה מתונה יותר שתשלב פעולה צבאית עם מהלכים מדיניים.

היסטורית, מתחים בין ראשי ממשלה לשרי ביטחון אינם תופעה חדשה בפוליטיקה הישראלית. די להיזכר ביחסים הטעונים בין יצחק רבין לשמעון פרס, או במתיחות בין אהוד אולמרט לעמיר פרץ. אולם, המצב הנוכחי חריג בעוצמתו ובהשלכותיו הפוטנציאליות. השילוב של מלחמה טוטאלית, איומים מרובי חזיתות, משבר החטופים, ומאבק פנימי בצמרת ההנהגה - כל אלה יוצרים מצב מסוכן וחסר תקדים.

בחודש שעבר הסאגה המתמשכת של היחסים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון יואב גלנט קיבלה השבוע תפנית דרמטית כשמהלך ההדחה של האחרון החל להתבשל במקביל לניסיון לצרף את מפלגת הימין הממלכתי בראשות גדעון סער לקואליציה. המהלך הדרמטי טיפס לשלבים מאד מתקדמים, המשא ומתן כמעט הושלם, ואפילו הגב' נתניהו, שלעיתים יותר מדי קרובות מהווה גורם מכריע בהחלטות, נתנה את ברכתה.

אך לבסוף לגודל האירוניה המציאות הביטחונית היא שטרפה עבור נתניהו את הקלפים. מבצע פיצוץ מכשירי הקשר של חיזבאללה בלבנון, שהוביל לפציעתם של אלפי אנשים והעלה את המתיחות הביטחונית לרמת נפיצות כמעט חסרת תקדים, שינה את התמונה באחת. הדחת שר ביטחון נתפסה בעת ההיא בלתי אחראית גם בעיני אנשי מחנה הימין שיואב גלנט לצנינים בעיניהם. עשרה ימים לאחר מכן חוסל מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה. המתיחות הביטחונית בישראל טיפסה לשיאים חדשים. מהלך ההדחה רק הלך והתרחק. 

 אבל מי שחושב שזהו סוף הפרשה, טועה. מקורות בכירים בליכוד טוענים שנתניהו מעוניין להיפטר מגלנט. השאלה היא רק מתי יהיה הטיימינג הבא. האם זה עניין של ימים, שבועות, או אולי המהלך יידחה לתקופה ארוכה יותר. התחושה היא שלפחות לפי שעה נתניהו עצמו לא יודע על כך את התשובה.

שופטי בג"ץ: בשם המלחמה

בית המשפט העליון בחר אף הוא לנצל בציניות את טראומת טבח שמחת תורה והמלחמה העקובה מדם לטובת ביטול מעמד בני הישיבות ההיסטורי.

לפני חודשים אחדים התקבלה הפסיקה השערורייתית פה אחד בבית המשפט העליון. שלושה חובשי כיפה היו בהרכב שהאדיר והעצים את חובת הגיוס, את ערך השוויון, את צרכי הצבא. הם לא הזכירו ולו במילה אחת את ערך לימוד התורה, את צביונו השונה של האדם החרדי, ערכיו, מגבלותיו האמוניים בכל הנוגע לאינטראקציה שלו עם עולם האידיאלים החילוני.

לא רק שלא הזכירו את ערך לימוד התורה וצביון האדם החרדי - השמרנים שבהם אף שמרו על דומיננטיות יתר לאורך הדיונים. רק מלשמוע את השופט סולברג מתנפל על נציג הישיבות בדיון המקדים ניתן היה להסיק שקונספציית ההשפעה הימנית בעשור האחרון על מטוטלת העליון קרסה לבלי יכולת קום.

מי שהשלימה את המהלך הדרקוני היתה היועצת המשפטית לממשלה, בהרב מיארה, שלאורך שנת המלחמה האחרונה הפגינה את כישוריה כלוליינית משפטית מהשורה הראשונה.

בפסיקת מעמד בני הישיבות היא הגדילה לעשות כשהלכה על חבל דק של פרשנות מחמירה בסוגיית סבסוד מעונות היום למשפחות אברכים בגילאי גיוס.

בהרב מיארה הודתה בכך שהיא מכירה בבעייתיות של גדיעה חדה בסבסוד. בהודעתה אף כתבה שהיא פתוחה לבחון הצעות לדחיית ההחלטה בכמה חודשים – אך בפועל, כששר העבודה הרב בן צור ביקש לקבל הסכמתה להעלאת הדחיה בישיבת הממשלה – היא הציבה ברקס בטענה ל"קשיים משפטיים".  

בתווך היא בוחרת להתעלם מהעובדה שחוק הגיוס החדש נמצא בשלבי גיבוש מתקדמים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. במקום לגלות אחריות ולהמתין להשלמת התהליך החקיקתי שיעגן את מעמד בני הישיבות וייתר את פסיקתה - היא בוחרת לנקוט בצעד דרקוני שפוגע באופן ישיר באלפי משפחות – בשם המלחמה.

סבסוד מעונות היום אינו מותרות. עבור משפחות רבות זהו קו הצלה כלכלי שמאפשר לאם החרדית לצאת לעבוד. הסכום, שעומד על כ-1,100 שקלים בממוצע לחודש, ועד 1,700 שקלים למשפחות הזכאיות לסבסוד מלא.

האב החרדי, שכבר ספג מכה כואבת מפסיקת בג"ץ על תקציבי הישיבות, עכשיו צריך להתמודד גם עם אובדן הסבסוד למעונות היום. הילד החרדי, שייאלץ להישלח למסגרות לא מפוקחות, משלם את המחיר של המאבק בין היועצת המשפטית לממשלה. אבל את בהרב מיארה כל זה לא רלוונטי.

יש כאן אירוניה מרה. מערכת המשפט, שכל כך מתגאה בהגנה על זכויות אדם, מוכנה לפגוע בזכויות הבסיסיות ביותר של משפחות שלמות, רק בגלל השתייכותן למגזר חובשי הכיפות השחורות, ואיך לא, כל זה - בשם המלחמה.

מחולל הרפורמה: ההיעלמות וההפצעה 

עם פרוץ המלחמה היו שטענו ששר המשפטים יריב לוין מפזר סממנים של דיכאון. הוא היה אחד השרים הראשונים שהפנימו מהר מאד את המצב החדש, את העובדה שהרפורמה המשפטית נגנזה לבלי יכולת שוב. וודאי לא בקדנציה הנוכחית, וודאי לא בהובלתו.

בשונה מאחרים, הוא לא נזקק לעזרים והבהרות מנתניהו. הוא הכיר את המצב לאשורו בכל הנוגע לקבורת החמור שבוצעה בבוקר שמחת תורה לרפורמה המשפטית. מכאן נדמה היה שהוא בדכדוך עמוק.  

חצי שנה קודם לכן השר יריב לוין היה לאחד האנשים היותר אהודים במחנה הימין האידיאולוגי. מי שהשתתף בכנסי הימין של אותם ימים וחזה בחיבוק החם לו זכה מהמשתתפים יכול היה להבין במה דברים אמורים. מחיאות הכפיים הסוערות שהיו כמעט בגרסת ה'סטנדינג אוביישן' (עמידת התרועה של קהל) לימדו שהם לא התאכזבו. לא מהיבחרו לתפקיד המשפטים. לא מיצירת הרפורמה. לא מעקשנותו. לא מנאומיו. יריב לוין היה מבחינתם הדבר הבא.

יריב לוין מעולם לא שאף לגדולות. הוא לא יועד לתפקיד הראשון. הוא גם מעולם לא ייעד עצמו. כשישראל כץ הגה את רעיון "היורש של בנימין נתניהו ביום שאחרי" והדביק אחריו את ניר ברקת, מ' רגב ושאר הנסיכים החולמים על הנהגה – הוא נמלט החוצה. הוא סבר שבהיעדר היתכנות מעשית לחלומות הללו, הניסיון ליצור חריש בתודעת החברים עלול להתהפך על יוצרו כבומרנג. אמר אז, ובפרספקטיבה של לא מעט שנים הוא גם צדק.

הרפורמה המשפטית הזניקה אותו קדימה. הנסיגה לאחור לימים של ראש הממשלה נתניהו רק הזניקה אותו בקידמת הבמה.

עד שהכל התרסק בבוקר שמחת תורה.

אחרי חודש בצללים ביקר לוין אצל תושבי הגליל המערבי, שפונו למלון בזיכרון יעקב. השר נאלץ להיכנס למלון מכניסה צדדית, לאחר שבכניסה הראשית החלו מפגינים נגדו להתעמת עם המפונים מהצפון שדווקא יצאו להגנתו. בהמשך, בפנים, הטיחו בו גם המפונים שאלות קשות. "נישאר פה כמה שצריך, נעשה כל מה שצריך, אבל שהממשלה תיתן לנו גב", סיכמה אחת מהם במרירות. לוין פיזר הבטחות והלך.

לפני חודשיים, בכנס החזון של המחנה הלאומי, הוא שבר שתיקה. "נדרש שינוי מן היסוד במערכת המשפט, רבים היום מבינים את הצורך בשינוי עמוק יותר במערכת", הוא הכריז.

אדם שהגיע לכנס התפרץ לדבריו. "הבטחתם ביטחון מלא הבאתם חורבן על מדינת ישראל. חוצפה", שאג לעברו. הוא הוצא מהאולם.

לוין לא נותר חייב והגיב להפרעה. "אני למוד שנה וחצי של הפגנות ליד הבית שלי ובמקומות אחרים - ואני יכול להגיד לכם: שום דבר לא יזיז אותי מהדרך".

לדבריו אמנם רצוי להגיע להסכמות בנושא בעיקר בעת הזו, אך באותה נשימה הבהיר היטב היכן הוא מעדיף לשחק את המשחק הגדול. "רבים היום מבינים את הצורך בשינוי עמוק. הגיע העת שהמחויבות לכך תהיה מלאה גם בקרב כל 64 חברי הכנסת והשרים של הקואליציה". על הסכמה שתחצה את גבולות הקואליציה הוא כלל לא בונה.  

בחודש האחרון שר המשפטים יריב לוין שב לקדמת הבמה עם מהלך שנוי במחלוקת בעניין מינוי נשיא ומשנה לנשיא בית המשפט העליון. בתגובה להוראת בג"ץ להתחיל בהליכי המינוי, לוין החליט לפרסם את שמות כל שופטי העליון כמועמדים לתפקידים אלה, מהלך שנתפס כניסיון להקשות על ביצוע פסק הדין, מבלי להפר אותו באופן ישיר.

בעת כתיבת השורות עדיין לא ברור האם לוין עצמו יכנס את הוועדה לבחירת שופטים בתוך 45 יום (אפשרות שנראית לא סבירה כרגע), הוועדה תתכנס ללא לוין ותחליט על המינויים, או שתוגש עתירה נוספת לבג"ץ שתוביל להוראה חדשה לכנס את הוועדה.

ראש לשכת עורכי הדין, עמית בכר, כבר הבהיר שהוועדה תתכנס גם ללא לוין אם יהיה צורך. אולם, ללוין יש עוד קלף בשרוול: הוא והנציגים האחרים של הקואליציה בוועדה (השרה סטרוק וח"כ יצחק קרויזר) יכולים להתפטר מהוועדה, מה שיביא לשיתוק מערכת המינויים כולה.

השאלה המעניינת היא: האם המהלך הזה יועיל ללוין פוליטית בתוך הליכוד. מצד אחד, יש לזכור שלוין נחשב לאחד מעמודי התווך האידיאולוגיים של הליכוד בכל הנוגע לרפורמה המשפטית. חזרתו לעמדה אקטיבית בנושא זה עשויה לחזק את מעמדו בקרב חברי המפלגה שתומכים בשינוי מערכת המשפט. בליכוד יש קהל לא מבוטל שרואה במאבק מול מערכת המשפט נושא מרכזי, וייתכן שהם יראו במהלך של לוין עמידה על עקרונות ונאמנות לדרך.

יתרה מזאת, בתקופה שבה נתניהו עסוק בניהול המלחמה ובענייני חוץ וביטחון, המהלך של לוין יכול להתפרש כלקיחת אחריות על נושא פנים חשוב. זה עשוי להציג אותו כמנהיג שמסוגל להוביל מאבקים מורכבים גם כשראש הממשלה עסוק בחזיתות אחרות.

מצד שני, יש לקחת בחשבון את הקונטקסט הרחב יותר. ישראל נמצאת כעת במצב מלחמה, והציבור מצפה מהממשלה להתמקד בענייני ביטחון ובשיקום העורף. מהלך שעלול להיתפס כמעורר מחלוקת בזמן כזה עלול לפגוע בתדמיתו של לוין, גם בתוך הליכוד. יש חברי מפלגה שעשויים לחשוב שזה לא הזמן המתאים לפתוח חזית פנימית נוספת.

השאלה המרכזית היא איך נתניהו יתייחס למהלך. אם ראש הממשלה יגבה את לוין, זה יכול לחזק מאוד את מעמדו בליכוד. אם, לעומת זאת, נתניהו יבחר להתרחק מהמהלך או אפילו להסתייג ממנו, זה עלול לפגוע בלוין.

בסופו של דבר, ההשפעה הפוליטית של המהלך על מעמדו של לוין בליכוד תלויה במידה רבה בתוצאותיו. אם המהלך יצליח ויוביל לשינוי במערכת המשפט, זה עשוי לחזק מאוד את מעמדו. אם, לעומת זאת, המהלך ייכשל או יגרור ביקורת ציבורית נרחבת, זה עלול לפגוע במעמדו.

נכון לעכשיו, נראה שלוין מהמר על כך שהמהלך יחזק את מעמדו כמוביל אידיאולוגי בליכוד. אבל רק הזמן יגיד אם ההימור הזה ישתלם פוליטית.

האופוזיציה: נוכחת-נפקדת

בעוד ישראל מתמודדת עם אחת התקופות הקשות והמורכבות ביותר בתולדותיה, האופוזיציה הפוליטית בראשות יאיר לפיד נראית כמו רוח רפאים - נוכחת אך בלתי נראית.

למרות שהמדינה מתמודדת עם משבר רב-ממדי - מלחמה מתמשכת, אבדות כבדות, כלכלה מתערערת, לחץ בינלאומי גובר ואיום מתגבר של עימות עם איראן - האופוזיציה נכשלת בתפקידה הבסיסי והחיוני: להציע אלטרנטיבה ממשית ולהוות משקל נגד אפקטיבי לממשלה המכהנת.

חודשים אחדים לאחר פרוץ המלחמה לפיד דווקא ניסה. הזירה הפוליטית בישראל רחשה אז מאמצים סמויים וגלויים להקמת ממשלה חלופית. הניסיונות הללו חשפו את המורכבות הפוליטית של אותם ימים ראשונים עם היוודע היקף האסון המחריד ואת הפערים העמוקים ששררו בין המחנות השונים.

התוכנית להקמת ממשלה חלופית כללה אז רעיון של גיוס 61 ח"כים להצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית. התוכנית הציעה מועמד מוסכם מהליכוד לראשות הממשלה, שיתחייב שלא להתמודד בבחירות הבאות.

אולם כעבור פרק זמן קצר לאחר שנחשפה התוכנית התברר כי ההיתכנות למהלך כזה נמוכה מאוד, בעיקר בשל הקושי לנהל משא ומתן קואליציוני אמיתי בנסיבות הנוכחיות.

בסביבת לפיד היו שניסו להציג 'פתיחות מפתיעה' כלפי המפלגות החרדיות. אולם, המציאות הראתה כי אין בנמצא מסמך קווי יסוד שהמפלגות החרדיות ולפיד יכולים להסכים עליו. קושי דומה התגלה גם במשא ומתן בין מפלגות האופוזיציה לבין מרכיב ממשלה פוטנציאלי מהליכוד.

תרחיש ריאלי יותר עשוי היה להיות קריאה לפיזור הכנסת. בחודשים הראשונים היו באופוזיציה מי שהשתעשע שאולי היוזמה אף תזכה לתמיכת נתניהו עצמו. השאלה המרכזית היתה אז האם נתניהו יישאר להתמודד על ראשות הליכוד וראשות הממשלה. בליכוד היו הערכות שונות, כאשר חלק העריכו כי נתניהו עשוי יהיה לנסות להישאר בתפקידו גם לאחר המלחמה, ואף להתמודד בפעם השביעית אם ייכפה עליו לפזר את הכנסת. את הסוף כולנו מכירים.

יתירה מכך: חרף קריאתו התקיפה של לפיד להחלפת הממשלה, מאחורי הקלעים המציאות היתה מורכבת יותר. "לפיד עובד אצל אנשי המחאה. כך היה לאורך השנה האחרונה, כך עכשיו", הודו גורמים בסביבתו. הדבר בא לידי ביטוי בהתאמת המסרים של לפיד לדרישות תנועות המחאה, במיוחד בנושא שחרור החטופים. לא ברור עד היום האם קריאתו להחלפת הממשלה באה לרצות את אנשי המחאה או שהוא אכן ניהל על כך מגעים מתוך מטרה להובילם להבשלה.

לאחרונה התלונן יאיר לפיד על "תת-ייצוג מחפיר בתקשורת". רק שבימים האחרונים ראינו את לפיד, בני גנץ ואביגדור ליברמן מככבים באולפנים שונים. ומה היה להם לומר? לא הרבה, למען האמת. גנץ נשמע מודאג אך זהיר, מגונן על כוחות הביטחון ונמנע מביקורת ישירה על נתניהו. ליברמן חזר על המנטרות הרגילות שלו, ולפיד הבטיח לא מזמן להפיל את הממשלה עד סוף 2024 - הבטחה שנשמעת חלולה כמו "ניצחון מוחלט" בעיצומה של מלחמה מתמשכת.

"הבעיה האמיתית של האופוזיציה בראשות לפיד אינה חוסר במה תקשורתית, אלא חוסר במסר קוהרנטי ובאלטרנטיבה אמיתית. במקום להתאחד ולהציג חזית אחידה מול ממשלה שנויה במחלוקת, נראה כי כל אחד ממנהיגי האופוזיציה עסוק במרוץ אישי לראשות הממשלה", טוען בפניי גורם במערכת הפוליטית.

לדבריו, בעוד שנתניהו הצליח להפיל את ממשלת לפיד-בנט תוך פחות משנה, בין השאר באמצעות שימוש אפקטיבי בתקשורת ובניית נרטיב עקבי של חוסר יציבות, האופוזיציה הנוכחית נראית אובדת עצות ומפוצלת. "הקולות הלוחמניים והביקורתיים ביותר נגד הממשלה כיום מגיעים ממשפחות החטופים ומארגוני החברה האזרחית, לא ממנהיגי האופוזיציה", הוא אומר.

"חולשתה של האופוזיציה מתבטאת גם בחוסר היכולת שלה לנצל את הטעויות והכשלים של הממשלה. למרות הביקורת הציבורית הגוברת על התנהלות הממשלה בזמן המלחמה ולאחריה, האופוזיציה לא הצליחה לתרגם את חוסר שביעות הרצון הציבורי לתמיכה פוליטית משמעותית. היא נכשלה בהצגת עצמה כחלופה אמינה ורצינית לשלטון הנוכחי.

לדבריו, תפקידה של האופוזיציה אינו רק להתנגד לממשלה, אלא גם להציע פתרונות חלופיים ולפקח על פעולות הממשלה. "אופוזיציה חזקה היא חיונית לדמוקרטיה בריאה, במיוחד בזמנים של משבר לאומי. היא אמורה לשמש כמצפן מוסרי, להציף סוגיות חשובות לסדר היום הציבורי ולהבטיח שהממשלה פועלת לטובת האינטרס הציבורי.

"אך במקום זאת, האופוזיציה הנוכחית נראית כמו צל חיוור של מה שהייתה פעם. היא מתקשה להתאחד סביב מסרים ברורים, להציג חזון משכנע לעתיד המדינה ולגייס תמיכה ציבורית משמעותית. במקום להוביל את השיח הציבורי ולאתגר את הממשלה, היא נגררת אחרי האירועים ומגיבה בצורה פסיבית למהלכי הממשלה.

ויש לו תחזית גרועה עבור האופוזיציה הנוכחית בראשות לפיד. "כל עוד האופוזיציה ממשיכה להתנהל בצורה זו, היא לא רק מועלת בתפקידה, אלא גם מחלישה את הדמוקרטיה הישראלית בכללותה. הגיע הזמן שמנהיגי האופוזיציה יפסיקו להתחבא מאחורי תירוצים ולפחות עבור ציבור בוחריהם יתחילו להציע פתרונות אמיתיים לאתגרים הרבים שעומדים בפני ישראל. רק כך הם יוכלו להצדיק את מקומם בזירה הפוליטית".

קרב המשפחות: מלב הקונצנזוס לקפלן

שבוע וחצי לאחר הטבח המחריד בבוקר שמחת תורה קיבלתי טלפון מקרוב משפחה המשתייך לציונות הדתית. כקופירייטר מוכשר באחד ממשרדי הפרסום הבועטים בתל אביב, הוא גויס על ידי מטה משפחות החטופים במטרה להציף מודעות לתווך מסרים ולהתאימם לציבורים וקהלים נוספים מחוץ לתל אביב וסביבתה.

באותם ימים ראשונים הציבור בישראל היה עדיין מצוי תחת ההלם הראשוני. הוא התקשה לעכל את סיפורי הנטבחים הי"ד. את היקף הנרצחים. את סיפורי הנופלים. את המחדל המודיעיני הבלתי נתפס. את החידלון הצבאי. את הכשל המדיני. הוא התקשה להתמודד עם הפצועים, עם מאות אלפי המפונים. וכן, גם עם החטופים.

הזעם המרכזי של העם תועל למקום אחד בלבד: למיטוט החמאס. העם הפצוע השתולל על הגדרות, ביקש לראות את עזה השכנה עולה בלהבות. כל דיווח מעורפל על כניסה קרקעית גרמה להחסרת פעימה. כל רעש מנוע של מטוס קרב באוויר הוביל לתקווה המיוחלת של חיסול קיני הטרור מעבר לגבול הדרומי ומיטוטם הטוטאלי. נכון, גם להחזרת החטופים.

"קשה למשפחות החטופים לשמוע את 'גם' החטופים. קשה להם שהשיח הזה רווח בעם", תינה בפניי קרוב משפחתי את תעוקתן של המשפחות.

"אנחנו מזהים שבתל אביב ובשאר ערי המרכז, היכן שהקול הליברלי רווח – ישנה הפנמה מהירה יותר שסיפור שחרור החטופים אמור להיות סיפור ראשון במעלה. אבל ההדהוד הזה אינו מצליח לחצות את כביש גאה דרומה, את כביש 1 בואכה בירת ישראל, את יישובי יהודה ושומרון", הוסיף.

כלומר, יש מי שמתנגד לשחרור החטופים, שאלתי אותו.    

"חלילה", הוא השיב. "אבל יש מי שמתנגד להציב את ההתמודדות עם שחרורם מול מטרת המלחמה בעזה. הדברים הללו עדיין לא נאמרים בקול אבל היעדר האמירה מלמד על הכל. החטופים נתפסים בעיני קהלים שונים כעוד התמודדות שנפלה על ישראל בבוקר שמחת תורה. ואת זה מטה המשפחות מבקש לשנות. אנחנו חייבים לחדור לתודעה של כל אחד ואחד מבינינו".

בחלוף הימים מטה משפחות החטופים החל להכות שורשים. יחד עם צי מתנדבים עצום ומשרדי אסטרטגיה הצליחו משפחות החטופים להציב את יקיריהן בראש סדר היום. התותחים הצבאיים הלמו בעזה, התותחים האזרחיים הלמו ברחובות ישראל וברחובות רבים ברחבי העולם שם ביקשו המשפחות להתניע את הממשלות המקומיות לטובת התערבות במגעים מול הארגון הרצחני.

חרף המאמצים, זה לא עבד להם. חלפו שבועיים נוספים וקמפיין משפחות החטופים החל כמעט בעל כורחו להיצבע בצבעים פוליטיים עזים. מאחורי הקלעים בציבור הימני רדיקלי היו שהשמיעו אמירות נוסח 'אמרנו לכם לא לקרוע את העם בשם הפלת ממשלת הימין, והנה קרה מה שקרה'. הרשת החברתית געשה מרוב פולמוסים נוקבים סביב שאלת המחיר לשחרורם. פתאום, אחד הסיפורים האנושיים הכי כואבים מאז קום המדינה, הפך לשאלה פוליטית.

קרוב משפחתי הביע בפניי את תסכולו וגלגל רעיונות יצירתיים שונים שתכליתם - הטמעת המסרים הייעודיים בקרב הציבור הימני מסורתי בישראל. "אני מסתובב עם משפחות החטופים על בסיס יומי. יש שם משפחות ימניות, מסורתיות, כאלה שהצביעו לימין בבחירות האחרונות. יש שם הכל מהכל. נכון שהמייצגים שלהם מזוהים עם המרכז – שמאל, נכון שהם כאובים על הממשלה, אבל שלא תהיה לך טעות: אם ממשלת בנט-לפיד היתה עכשיו בשלטון – הם היו מתפוצצים עליה באותה מידה. מטרתם אחת – להעלות למודעות את חיוניות שחרורם עכשיו. ולדרישה הזו יש בהחלט קונצנזוס", אמר.

שעה קלה לאחר מכן נרשם השבר הראשון כשהעיתונאי אבישי בן חיים מערוץ 13 המזוהה עם הימין סולק בבושת פנים ממפגש שקיימו נציגי משפחות החטופים במעון נשיא המדינה. כל השאר שעמדו מסביב הצטרפו למחאות, חלקם שתקו, ורק צדיק אחד בסדום ביקש להרפות.

זה היה רק הסילוק הראשון של גורמי ימין ממקומות המפגש של משפחות החטופים. בסוף השבוע האחרון התקיימה צעדת החטופים על הכבישים בואכה ירושלים. ח"כ צבי סוכות הגיע כדי להביע אמפתיה ולצעוד יחד עמם אך סולק בבושת פנים. השר מיקי זוהר הגיע מקרית גת – והוקע על הגרדום. ח"כ שיטרית מהליכוד כבר היתה בדרך כדי להשתתף ולגלות סולידריות. כששמעה על המתרחש – היא שבה על עקבותיה.

גם מקבלי ההחלטות בקבינט המלחמה החלו להתנסח בהתאם. על הפרק: שאלת קדימות המטרות. מה קודם למה. מה גבוה ממה. מיגור הצוררים או השבת הבנים.

על פניו מדובר בשתי מטרות סותרות. אם אתה משטח את עזה באופן טבעי אתה מצמצם את מרחבי המחיה של החמאס – וכנגזרת מכך אף של קלפי המיקוח האנושיים – בני הערובה השבויים.

הראשון שהגה את הנוסחה המרתקת לפיה אין מדובר במטרות סותרות אלא במטרות המתרימות זו את זו הוא שר הביטחון יואב גלנט. לטענת גלנט - טענה שבהמשך נתניהו אימץ אותה במלואה - רק לחץ צבאי על חמאס יוביל אותו לרצות לגבש עסקאות, שפלות ככל שיהיו, אך עסקאות ברות ביצוע.

אך גם הנוסחה הזו לא החזיקה מים. חלפו עוד כמה חודשים, שר הביטחון גלנט צידד בהפסקת הלחימה בעזה לטובת יצירת עסקת חטופים שניה. ראש הממשלה נתניהו התנגד לנוכח היעדר קבלת תנאיו על ידי חמאס. בתווך הקול הימני מקרב משפחות החטופים נפרד מהגרעין השמאלי – שחבר להפגנות הקפלניסטים בעד הפלת הממשלה. המסכות הוסרו. המניעים צצו החוצה. אמרת חטופים, אמרת שמאל. כמה כואב. 

אשר לקפלניסטים, המלחמה השפיעה עליהם בדיוק חודשיים. כעבור חודשיים מאז פרוץ המלחמה – הם חזרו לגדוש את הרחובות ולפלג את העם.

הקולות הרועמים ברחובות מזכירים ללא מעט מאזרחי ישראל תקופה לא רחוקה. אותם פנים, אותה להיטות, אותה נכונות לשרוף את המדינה. אז זה היה על עילת הסבירות, היום זה על החטופים. אבל בואו נודה על האמת - לרובם אין מושג עד עצם היום הזה מה זו עילת הסבירות, בדיוק כפי שאין להם מושג ירוק אודות הדילמות המורכבות האופפות עסקת חטופים פוטנציאלית. כמה עצוב.

מפלגת הימין: המקפצה האוורירית

המלחמה בעזה שינתה את המפה הפוליטית בישראל, ואחד המרוויחים הגדולים שלה בסקרים הוא ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. האיש שהצליח להפוך לראש ממשלה עם שישה מנדטים בלבד, מחמם מנועים לקראת סיבוב נוסף בזירה הפוליטית, והפעם עם רוח גבית משמעותית מאירועי המלחמה.

הסקרים האחרונים מספרים סיפור מעניין. באחד הסקרים האחרונים 40% מהנשאלים בחרו בבנט כמתאים לראשות הממשלה, לעומת 29% בלבד שהעדיפו את נתניהו. זהו פער משמעותי שמצביע על שינוי בתפיסה הציבורית. המלחמה, על כל הטרגדיה שבה, יצרה מצב שבו הציבור מחפש מנהיגות חדשה, ובנט מנסה למלא את החלל הזה.

אבל לא רק בנט מרוויח. סקר נוסף בחן את האפשרות של מפלגת ימין חדשה בראשות בנט ואביגדור ליברמן. התוצאה: 30 מנדטים, מה שהיה הופך אותה למפלגה הגדולה בכנסת.

בנט, בינתיים, משחק את תפקיד שר החוץ החלופי של ישראל. הוא מסתובב ברשתות התקשורת הזרות כמו תייר ישראלי עם מפה הפוכה, מסביר לאמריקאים איך לנהל את המדיניות שלהם. כי מי כמוהו יודע מה טוב לארה"ב.

אך המעניין ביותר הוא מאיפה מגיעים הקולות של בנט. למרות הרקע הימני שלו, רוב התמיכה בו מגיעה דווקא מהמרכז-שמאל. הוא נוגס בעוצמה במחנה הממלכתי של בני גנץ ומושך מצביעים מיאיר לפיד. זהו שינוי משמעותי שמצביע על כך שהמלחמה טשטשה את הגבולות המסורתיים בין ימין לשמאל, או אם לדייק יותר, היא מלמדת שבנט קיים אלקטוראלית בעיקר על מגרש מחנה השמאל וכמעט שאינו פוגע בליבת מחנה הימין.

ההשפעה של המלחמה ניכרת גם בעמדותיו של בנט. הוא כבר לא צפוי לחזור על "הטעות" של הקמת ממשלה הנשענת על מפלגה ערבית. אירועי ה-7 באוקטובר שינו את הלך הרוח הציבורי, ובנט מבין זאת היטב.

אבל המלחמה יצרה גם דילמה עבור בנט. כשנשאל האם יישב בממשלה עם נתניהו, הוא נמנע מתשובה ישירה. זוהי הליכה על חבל דק: מצד אחד, הוא לא רוצה להרחיק את מצביעי הימין שעדיין תומכים בנתניהו, ומצד שני, הוא לא רוצה לאבד את התמיכה החדשה שלו מהמרכז-שמאל.

המלחמה השפיעה גם על האופן שבו בנט בונה את הרשימה שלו. הוא מחפש דמויות "נקיות" עם נטייה לימין הדתי הרך. שמות כמו יוסי כהן, מתן כהנא ויובל שטייניץ מוזכרים, ואפילו הרב משה ארבל נשקל. זוהי רשימה שמנסה לאזן בין הימין המסורתי לבין הצורך בדמויות שיכולות לדבר גם למרכז.

אבל לא הכל ורוד עבור בנט. המלחמה אמנם נתנה לו במה, אבל היא גם יצרה ציפיות גבוהות. הציבור הישראלי, שעבר טראומה קשה, מחפש מנהיגות אמיתית ולא רק הבטחות. בנט מבטיח "לאחד את העם" ו"לשים את האינטרס של מדינת ישראל לפני הכל", אבל האם זה יספיק?

יתרה מזאת, המלחמה חיזקה גם את בני גנץ, שנתפס כדמות ביטחונית חזקה. בנט אמנם מושך קולות ממנו, אבל גנץ עדיין נחשב למועמד חזק לראשות הממשלה. זהו מאבק שצפוי להחריף ככל שנתקרב לבחירות הבאות.

המלחמה גם יצרה אתגר לוגיסטי עבור בנט. בעוד שבעבר היה יכול להסתובב בשטח ולבנות תמיכה, כעת הוא נאלץ לפעול יותר מאחורי הקלעים. המטה שלו, שכולל דמויות כמו ניר נובק, איל וולדמן וגיורא לוי, עובד במרץ כדי לבנות תשתית למפלגה החדשה.

האם הציבור הישראלי, שכבר ראה הכל, יתפתה שוב להבטחות של מנהיג חדש-ישן. האם התמיכה בסקרים תתורגם לקולות בקלפי בעטיה של המלחמה. והאם בנט יצליח לתמרן בין הציפיות הגבוהות לבין המציאות המורכבת של הפוליטיקה הישראלית.

רק הזמן יגיד. בינתיים, המלחמה ממשיכה להשפיע על הזירה הפוליטית, ובנט מקווה שהפעם, הוא יהיה זה שירכב על הגל הזה היישר לראשות הממשלה.

בן גביר והנמר: מי שולט

נפתלי בנט אולי מנסה לחזור לזירה הפוליטית, אבל איתמר בן גביר – הפוליטיקאי אותו דחה וממנו ברח לאורך חייו הפוליטיים - כבר שם, ועוד איך. השר לביטחון לאומי, שנכנס לממשלה כמו פיל לחנות חרסינה, ממשיך להפתיע פוליטית ולהדהים בכל הזדמנות.

הנה לכם תרגיל בפוליטיקה ישראלית: איך הזנב מנסה להניע את הכלב. בן גביר, עם כוחו האלקטורלי המוגבל יחסית, מנסה להכתיב לראש הממשלה בנימין נתניהו, הפוליטיקאי הוותיק והמנוסה ביותר בישראל, כיצד לנהוג בענייני מלחמה ושלום.

דוגמה אחרונה בלבד נכון לכתיבת השורות: על רקע שמועות על הפסקת אש אפשרית עם חיזבאללה (שמועות שנתניהו מיהר להכחיש), בן גביר שלף את האקדח הגדול ביותר שלו: איום בפרישה מהקואליציה.

"הדבר הבסיסי והמובן ביותר הוא שכאשר האויב שלך על הברכיים, אתה לא מאפשר לו להשתקם", הכריז בן גביר בפאתוס דרמטי. בן גביר המשיך ואיים: "במידה ותיחתם הפסקת אש זמנית עם חיזבאללה, סיעת עוצמה יהודית מסירה מעליה כל מחויבות קואליציונית".

התגובה של נתניהו היתה מרתקת. במקום להתעלם מהאיומים או לקבע את בן גביר במקומו, הוא מיהר להכחיש את הדיווחים על הפסקת אש. בדיעבד התברר כי נתניהו עמוק בלבנון עם חיסולו של נסראללה, אך העובדה שאיומי בן גביר זוכים להתייחסות במלא הרצינות באקווריום של ראש הממשלה אומרת דרשני.   

ככל שהמלחמה נמשכת, נראה שהזירה הפוליטית הפנימית בישראל הופכת למעין זירת קרב משל עצמה. ובזירה הזו, איתמר בן גביר מנסה להפוך מדמות שולית לשחקן מרכזי. האם הוא יצליח לאורך זמן? ימים יגידו. בינתיים, זה עובד לו כשהוא מצליח לגנוב את ההצגה פעם אחר פעם גם אם לא תמיד מהסיבות הנכונות.

השמאל הרעיוני: העיקר לשרוד

את אחת מנקודות ההתחלה של מחאות הענק נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו מקובל לייחס לנאום התהליכים של איש השמאל הקיצוני, אז סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בתשע"ו שנערך במכון משואה.

גולן הדהים את ציבור הנוכחים כשאמר כי הוא מזהה בישראל של אותם ימים עדות לתהליכים שהתרחשו באירופה לפני השואה.

 "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו–90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב–2016".

דברי הקצין הבכיר עוררו סערה. ח"כ בצלאל סמוטריץ', אז חבר כנסת יחסית טרי, כתב כי "מה שמפחיד אותי זה השוואות מופרכות ומעוותות שפוגעות בזכר השואה, ובפרט כשהן באות מצד אנשים חשובים כדוגמת סגן הרמטכ"ל. ''אלו תופעות 'זהות' הוא מזהה בינינו?! מישהו כאן מקים תאי גזים ומבקש להשמיד עם אחר רק כי הוא אחר?! נפלתם על השכל?!", שאל.

כמה שבועות לאחר מכן יקום יורם צלנר, חקלאי ממושב חרות, וייצא לבד להפגין בצומת, כשהוא מחזיק בשלט "אני ישראלי". וכל השאר היסטוריה.

המחאות נגד נתניהו ידעו ימים יפים לפני הטבח המחריד בטרם נגנזה הרפורמה המשפטית, אולם גולן, שמאז הספיק להיכנס לכנסת ולעזוב אותה - לא הלך לשום מקום.

לפני חודשים אחדים נבחר האיש עם הפה הגדול לראשות מפלגת העבודה, לאחר שזכה ביותר מ-95% מהקולות וגבר על שלושה מועמדים אלמוניים.

עד לפני כמה שנים איש לא היה מאמין כי הבחירות לראשות מפלגת העבודה לא יהיו האירוע הפוליטי המרכזי שמככב בעמודים הראשיים של כל עיתונאי המדינה. במשך עשרות שנים מפלגת העבודה הנהיגה את המדינה והיתה חלון ראווה לשועלים פוליטיים מהשורה הראשונה. השפעתה על האקלים הישראלי היתה דרמטית. סדר היום הוכתב על ידי מנהיגיה שלא הפסיקו להתקוטט על ליטרת הבשר השמנה.

בשנים האחרונות היא הפכה לאוד מוצל מאש, מעין גלעד זיכרון לסכינאים שהיו ואינם עוד. יושבי ראש באו והלכו, חברי כנסת וותיקים התאיידו, הלכו הביתה, מאסו בעשיה הפוליטית, אפילו ההופעות התקשורתיות נמאסו עליהם. גם חדשים באו, הציצו, ונמלטו אחרי קדנציה אחת או שתיים.

בבחירות האחרונות היא נלחמה על קיומה ובקושי שרדה את אחוז החסימה. מכאן התעורר הצורך הבהול לאיחוד עם מפלגת מרצ. אבל זה לא קרה מכל כך הרבה סיבות, הראשונה שבהן היא שהמפלגה עדיין לא גירדה את התחתית כדי להפנים את גודל הברוך בו היא מצויה. בשנה האחרונה היא התקבעה על הקרקעית: לא היה סקר אחד שהעביר אותה את אחוז החסימה. אפילו לא אחד.

יאיר גולן שם לו למטרה להחיות את השמאל הישראלי. מה שהחל עם החיבור שיצר בין מפלגת העבודה למרצ תחת קורת הגג של 'הדמוקרטים', ינסה גולן למנף עבור כל ציבור השמאל בישראל.

במשך כל כך הרבה שנים ניסה זאת יצחק הרצוג, היום נשיא המדינה, ולא צלח. הסיכוי שגולן יצליח להפיח חיים בגווייה הפוליטית העונה לשם השמאל הישראלי, באופן שיאתגר את המתמודדים מהמרכז-ימין מול ראש הממשלה בנימין נתניהו – שואף לאפס.

 מצד שני, יאיר גולן הצליח להחזיר הביתה מצביעי שמאל שנדדו ליאיר לפיד. ברגע שהוא הבטיח להם בית פוליטי הצולח את אחוז החסימה - בסקרים האחרונים 'הדמוקרטים' זוכה למספר דו-ספרתי – הם חזרו הביתה. אם לא להשפיע – לפחות להיות.

במובן הזה מתברר שהמלחמה לא הצליחה להוביל לפיכחון דרמטי בקרב השמאל הרעיוני. חרף העובדה שעל רקע טבח שמחת תורה העם נוהר ימינה ומעצים את המגמה שהחלה לפני שני עשורים, הוא נשאר נטוע על עומדו - כל עוד הוא יאמין שהאלקטורט שלו ייכנס לכנסת הבאה.

 הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'. הכתבה פורסמה בעיתון החג