"יש לך בדיוק שלושים שנה לחיות": סוד חייו הפלאי של רבי שילה רפאל זצ"ל  

מהחלונות נשקף נוף מדהים שכמותו אין בכל מקום אחר – נופה של העיר ירושלים. אך גם בתוך החדר שוררת לה תחושה אחרת, מין תחושה של חזרה בזמן. הקירות, אפילו המרצפות, מספרות כאן סיפור. בעצם, אם נדייק, הבית עצמו מהווה פיסת היסטוריה.

"את הבית הזה", מספר הרב יהודה רפאל שליט"א יו"ר 'מוסד הרב קוק', "בנה הסבא רבא שאני קרוי על שמו: הרב יהודה לייב מיימון. ברשותו של הסבא, מראשי 'המזרחי' ומראשוני רבני הציונות הדתית, מי ששימש כשר הדתות הראשון, הייתה הספרייה הפרטית שנחשבה אז לגדולה בעולם: היא הכילה לא פחות מ-45,000 ספרים".

הם עצמם התגוררו לא הרחק מכאן. בבית דו מפלסי, כאשר בקומה התחתונה התגוררה משפחת מיימון, ומעליו חתנו – ד"ר יצחק רפאל (במקור: וורפל), שאף הוא יכהן לימים כשר הדתות בממשלה מטעם המפד"ל. האיזור כולו היה די שומם, עד כדי כך, שבכדי לקנות כד חלב נדרשו הם להרחיק עד לחנות הקרובה שהיתה בשוק מחנה יהודה. אך אז החליט הסבא להקים מבנה מיוחד להוצאת הספר התורני. היום, אין מי שאינו מכיר את הבית הידוע כ'מוסד הרב קוק', הממוקם בכניסה לעיר, צמוד לגשר המיתרים, שהפך לסמל בזכות עצמו.

"אז, כשסבא בנה את הבית, הכל נדו לו בראשו. מי צריך ספריה תורנית, שאלו, ובכלל, מדוע לבנות בית באיזור כה שומם ונידח, סמוך לחורבות שכונת ליפתא הערבית... אך סבא, שכבר קודם לכן יכול היה לבזבז את שארית כספו ובלבד שיוכל לשים את ידיו על עוד ספר תורני, היה נחוש בדעתו והוא לא הרים ידיים. היום, המפעל האדיר הזה שבזכותו דובבים שפתי ישנים, הראשונים והאחרונים שספריהם ראו אור במקום הזה, נזקף לזכותו".

הקירות מעוטרים כמובן במדפי ספרים, אלו שראו ורואים אור בכל שנה בין כתלי המכון, כאשר הם נפוצים בישראל ומהווים נכסי צאן ברזל בעולם הישיבות. ביניהם, בפיסות הקיר המעטות שנותרו חשופות, משובצים אי אלו תמונות שמספרות את סיפור חייו של מי ששקד במקום זה במשך שלושים שנה על הבנת דברי הראשונים והאחרונים, כשהוא משקיע בספרים אלו את דם התמצית שלו. אחת מהן בולטת במיוחד: תמונת הרבי, ה'בית ישראל' מגור זי"ע.

"זו התמונה שהתנוססה כאן, במקום הזה, עוד בימיו של אבי, הרה"ג רבי שילה רפאל זצ"ל", מתרגש הבן, שזכה לשמוע מאביו ז"ל רבות על דמותו של הרבי שהטביע את חותמו בעמקי נפשו. "מבחינתו של אבא, זו היתה התמונה היחידה שביקש לראות מולו. גם בסוכות, יכולנו לעטר את הסוכה בקישוטים, אך לאבא היה חשוב דבר אחד: שתהיה לפניו תמונה של הרבי".

למען האמת, הוא לא נזקק לתמונה. את דיוקנו הקדוש של הרבי הוא ראה מולו בכל עת, ביום ובלילה. הוא זכר כל שיחה שערך עמו, כשכל מילה שאותה שמע מהרבי תועדה בדייקנות ברשימותיו. ולא בכדי: באחת השיחות רמז לו הרבי כמה יהיו שנות חייו. ומאותה העת, הוא חי כש'שעון עצר' מתנוסס מעליו – נחוש למלא את תפקידו, להספיק כמה שיותר בטרם ילך מהעולם.

ואכן, בדיוק שלושים שנה לאחר ששמע מהרבי אודות תקופת החיים הקצובה לו, נלקח הגאון המופלא לבית עולמו. מנבואתו של הרבי זי"ע לא נפלה שערה. כעת, שלושים שנה לאחר פטירתו, אנו מבקשים לשמוע מבנו היחיד, שנפשו היתה קשורה בנפשו של אביו, אודות הקשר המופלא של הרב ותלמידו: רבינו ה'בית ישראל' מגור זי"ע, עם הבחור החברונאי מהבית המפד"לי, שיהפוך – בניגוד לכל תחזית – ויהיה לחסיד נלהב שיזכה בדרכיו ובארחותיו ליישם את מה שראה כצו חייו: לנסות ולהיות חסיד אמת, בדרכם של רבוה"ק לבית גור, פרשיסחא וקאצק, תוך חתירה לאמת הפשוטה, ללא כחל ושרק.

קשר פלאי: מרבי לא נפרדים

הבית בו נולד מי שיתפרסם לימים כהרב שילה רפאל, היה הבית הקוטבי ביותר מזה שחסיד יכול היה להיוולד בו. הוא היה נטוע עמוק במחוזות המזרחי, כאשר הן אביו, ד"ר יצחק רפאל, והן הסב הרב יהודה לייב מיימון, היו ראשי תנועת המזרחי ואלו שדגלו בדרכה של התנועה כדרך חיים. המפד"ל, אגב, היתה אז בשיא עוצמתה, כשהיא נחשבה למפלגה השלישית או הרביעית בגודלה והיתה חלק בלתי נפרד משולחן הממשלה. מטבע הדברים, לאנשיה היה משקל רב בציבוריות הישראלית, כשהם היו אלו שאף הכריעו, בין היתר, בכל הנוגע לתקציבי הישיבות ולהסדרת מעמד 'בן ישיבה' לתלמידיהן.

המסלול שהותווה לו, מטבע הדברים, היה ברור ומוסדר: לימודים, צבא, ובהמשך השתלבות בעסקנות המזרחי שבאותם הימים שלטה שלטון ללא מיצרים במציאות הפוליטית הישראלית. אך משמים הועידו לו דרך אחרת, שונה לחלוטין.

היה זה בהיותו כבן שמונה עשרה, בשנת תשי"ט. באותה שנה צויינו מאה שנה להסתלקותו של הה"ק הרבי מקאצק זי"ע (נלב"ע כ"ב בשבט תרי"ט), ובעיתונות הופיעו כתבות שסיפרו על דמותו הפלאית והמסעירה של השרף מקאצק. סקרנותו של הנער הצעיר, שעוד מילדותו היו אך הספרים חבריו הקרובים - באיזור מגוריו כמעט ולא התגוררו משפחות עם ילדים בגילו – התעוררה ובערה בעוז. הוא גמע בצמא כל מילה שנכתבה על הרבי מקאצק, ועדיין לא נרגע.

ככל שקרא, כך הלך הצימאון וגבר. הוא ניגש אל הסב וביקש ממנו ספרים על קאצק. הסב פנה לספרייתו הגדולה וחזר משם כשידיו עמוסות והוא נושא עמו כעשרים ספרים, מכל הסוגים. שילה הצעיר בלע כל מילה ברעבתנות. לימים יספר: קראתי כל מה שאפשר היה על קאצק, בכל שפה, בכל מקום, וככל שקראתי כך ביקשתי לדעת ולהכיר עוד.

אך ככל שקרא, כך גבר הלהט שלא ידע שבעה. הוא פנה שוב לסב ושאל האם ישנו המשך לקאצק, מקום שבו יוכל לראות את אותו מקום פלאי שמתבסס על האמת, היא ואין בילתה. הסב הרהר מעט ואמר לו: "יש אומרים שגור היא ההמשך של קאצק".

כך משכו אותו רגליו של אותו נער צעיר לגור. הוא פנה לגאולה, לבית המדרש הישן ששכן אז בישיבת 'שפת אמת'. שם מצא את עצמו עומד, בפעם הראשונה בחייו, פנים בפנים מול ממשיך דרכו של הרבי מקאצק זי"ע, הרבי ה'בית ישראל' זי"ע.

המפגש הראשון לא הסתיים כפי שקיווה. הוא קיבל תפוח מידי הרבי. "אתה יודע לברך?" שאל אותו הרבי. ושילה, הבחור הצעיר שנולד עם כפית של זהב בפה, שעד אז לא היה כמעט מי שהעיר לו, נפגע עד עומק נפשו. הוא עזב את בית המדרש בפחי נפש ומתוך מחשבה שלא ישוב לשם לעולם.

אלא שכעבור חודשיים הגיע שוב. הרבי רק ראהו, ואמר לו: "זהו, כבר איננו ברוגז?"

מדוע חזר? אנו שואלים את הבן, ר' יהודה, שמשיב כי "שאלתי את אבא פעמים רבות את אותה שאלה. הוא ענה לי: גם בגלל המנגינות, המארשים, זה דיבר אלי ומשך אותי. אבל בעיקר היתה זו העוצמה של האמת. הרגשתי שהיא נמצאת שם, והמחשבה הזו לא נתנה לי מנוח".

מאז נכרכה נפשו בנפשו. עד נשימתו האחרונה היה הבחור, שיהפוך ויהיה לאב"ד בית הדין בירושלים, רב שכונת 'קריית משה' ודמות תורנית נודעת, לחסיד מובהק של הרבי. בנו, הרב יהודה, שנולד אחר פטירתו של הרבי זי"ע לא זכה לראות את הרבי, אבל כמו חש שהכירו ממש. "שמעתי על הרבי כל כך הרבה. הדמות שלו חיה בבית. אבא דיבר עליו בלי סוף וכך הדמות שלו היתה נוכחת בחייהם של כל בני המשפחה".

כל באי בית המדרש דגור באותם הימים, זוכרים את הקשר שנוצר בין הרבי לנער, שילה. אמנם, הוא היה די חריג בנוף בלבושו הליטאי, אך לא החמיץ פעם אחת שבה יכול היה לבוא אל הרבי. ובכל פעם שבה הגיע, היה הרבי נותן עיניו וליבו להדריכו. "אבא סיפר", מספרים ילדיו, "כי היה חש אי נעימות בכל פעם שהגיע אל הרבי. הוא היה שוהה זמן רב בפנים, כשהרבי מנהל עמו שיחות ממושכות וזאת כאשר מחוץ לחדר השתרך לו תור ארוך. כאשר יצא ושמע את אנחות הרווחה של אלו שעמדו בתור, היה קורה לא אחת שהיה נקרא שוב אל החדר, הפעם לשיחה ממושכת נוספת".

כך, במשך שנים. הרבי מתעניין אצלו בפרוטרוט על מעשיו, על חבריו, על לימודיו, ואילו הוא לא עושה דבר קטון כגדול בלי לשאול. עם זאת, הרבי לא מניח לו לאמץ גינוני חסידים, לפחות את אלו החיצוניים. כשביקש להחליף את לבושו ללבוש גוראי הורה לו הרבי שיישאר כך, עם חליפה קצרה וכובע. "אתה חסיד אמיתי גם כך", אמר לו הרבי והצביע על הציבור, "יותר מכל אלו שעומדים פה". מאז הקפיד להישאר בלבושו ואף לא לחגור גרטל, כי כך אמר לו הרבי.

עד כמה היה הקשר ביניהם עוצמתי, זאת ניתן ללמוד מהסיפור הבא: פעם נסע לחיפה והגיע אל הרבי להיפרד, ל'גיזגענענן', כמנהג חסידים. אך הרבי לא ראה זאת בעין יפה, הוא לא הבין מדוע עזב את הישיבה: 'מרבי לא נפרדים', אמר לו ברמז עבה שגילה כי את אותו קשר מופלא שנוצר בין החסיד לרבו, לא יוכל דבר שבעולם לעמעם.

ואת המשפט הזה נצר רבי שילה עד יומו האחרון: מרבי לא נפרדים.

ילד פסנתר: ניגון של תורה

מעניין, שכבר בילדותו פילס לעצמו דרך שונה. אמו (הגב' גאולה רפאל, שנפטרה לאחרונה, בגיל 100) סיפרה כי בהיותו ילד בן 9 רכשו עבורו פסנתר ומורה פרטי הובא אל הבית ללמדו נגינה. הילד הטיב נגן, והמורה שלימדו צפה לו עתיד מוזיקלי מזהיר. "המקום שלו יהיה בקונסרבטוריון", אמר. אך ביום בהיר הגיע הילד הביתה וסיפר להוריו כי החליט להפסיק לנגן. הוא, יחד עם חברו, מצאו לעצמם אברך, יעקב כהן שמו, שהסכים ללמדם גמרא. מבחינתו היה פשוט שהוא מעדיף את הגמרא על פני הנגינה.

בקושי הצליחו לשכנעו שימשיך בלימודי הנגינה, כאשר הם עושים עמו עסקה ומבטיחים לו כי אם יתמיד בנגינה, יאפשרו לו ללמוד במקביל עם האברך ואף ישלמו על כך. ההסכם הזה החזיק שנה אחת. אחרי שנה הצהיר הילד בן ה-10 להוריו כי החליט להפסיק לנגן לחלוטין וביקש להוציא את הפסנתר מהבית. מאז, הניגון שבו ידבק יהיה ניגון הגמרא בלבד.

בבחרותו, נשלח לישיבת 'הדרום' ברחובות שנחשבה לישיבה תיכונית. עם זאת, היו שם מספר אנשי צוות שהגיעו מרקע חרדי, ביניהם היה הגאון רבי מנחם מנדל שיינין, אביו של הגר"י שיינין שליט"א, רבה של אשדוד. גם הגרא"מ שך כיהן לפנים כר"מ בישיבה. אותם אנשי צוות, כמו גם האדמו"ר הרבי מקרעטשניף זי"ע אליו התקרב, משכו את הבחורים לישיבות, וכך מצא את עצמו שילה פונה לישיבת 'קול תורה' שבירושלים.

ומשם, מישיבת 'קול תורה' שבבית וגן, היו מושכים אותו רגליו לבית המדרש גור ברחוב רלב"ח. לבנו סיפר: "שמונה עשרה שנה זכיתי להסתופף בצל הרבי, כאשר אני משוחח עמו שעות על שעות. ועדיין, בכל פעם שבה נכנסתי אליו, היה ליבי פועם בחוזקה ותחושת פחד פשטה בי, כאילו היתה זו הפעם הראשונה".

ליווי צמוד: השכל וידוע אותי

הוריו התקשו מאד להשלים עם הצעד, ולא בכדי: העובדה שהבן והנכד לא הלך בתלם, פגעה קשות באב ובסב, שראו בכך הפניית עורף לדרך הציונות הדתית והוכחה לצדקת הדרך של התנועה החרדית. כתוצאה מכך התגלעו ביניהם פה ושם חילוקי דעות, אך תודות לשני גדולי העולם בצילם הסתופף, נמנעו הקונפליקטים וגם ההורים והסב יישרו עמו קו.

"זכיתי" סיפר לימים, "ופעלתי בהדרכתו של הרבי, כמו גם של ראש הישיבה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. שניהם היו פקחים ופעלו בתבונה, כך הם הנחו אותי כיצד ללכת ואיך לפעול. בזכותם, זכיתי וקיבלתי את תמיכתם של הוריי כשהקשר בינינו לא מתערער".

פעם, למשל, ביקשה אמו לנתקו מהישיבה והיא כפתה עליו לצאת לטיול באירופה. להפתעתו, הרבי לא התנגד לרעיון. "אדרבא", אמר לו, "צא למסע, אך תדרוש לבקר גם בישיבת גייטסהד. כשתהיה באירופה שלח גלויה לאמא, שבה תספר כי מכל המקומות שבהם ביקרת המקום שאליו נקשרת במיוחד היתה הישיבה בגייטסהד".

גם הגרש"ז ליווהו כשהוא מנווט את דרכו בדרך מושכלת. בשנת השמיטה עורר הבחור הצעיר מהומות בביתו לאחר שלא הסכים לטעום מהפירות והירקות שהיו מ'היתר מכירה'. הגרש"ז קרא לו אליו לחדרו וגער בו לעיני הוריו: "שמיטה היום מדרבנן, אך כיבוד אב ואם היא מצווה מדאורייתא", עשה לו סדר, "כשתקים את ביתך תוכל לנהוג שם באיזו חומרא שתרצה. אך היום, כשאתה בבית הוריך, זכור מה עיקר ומה טפל".

בהמשך ביקשה אמו שיסיים את לימודי הבגרות. הוא התעקש שלא להמשיך בשל ביטול תורה, והאמא התערבה והודיעה שתפנה לגרש"ז. "הוא אינו מקבל נשים", אמר לה הבן. "נראה אם לא יקבל אותי", השיבה האם, בתו של השר מיימון, והיא יצאה לעבר ביתו של ראש הישיבה בשערי חסד.

להפתעתו, שבה עם תשובה שילמד עם מורה פרטי בימי שישי, בזמנים שבהם במילא אין סדרים בישיבה. גם הרבי, בהזדמנות אחרת, הכריע כך. היה זה כשהוריו דרשו שילמד אנגלית. הוא סירב וטען כי הדבר יבוא על חשבון הלימוד, אך הרבי הכריע דווקא כהוריו והורה לו שילמד בימי שישי.

ומשהרבי הורה – הוא מיישם את ההוראה בלא פקפוק. רכש את השפה האנגלית ביסודיות עד שהתמקצע בה ברמה אקדמית, ובעתיד ימסור הרצאות באנגלית רהוטה. אגב, בלימודי האנגלית המשיך גם לאחר חתונתו, כשהוא משייף כל העת את האנגלית שבפיו ללא הרף. מבחינתו, היה זה ברור: "הרי הרבי אמר".

לימים, תהפוך האכזבה לגאווה. גם הוריו וגם זקניו התפארו בו. היה זה כשהפך לאב"ד בירושלים ולרבה של שכונת קרית משה. שמו הלך לפניו כדמות תורנית לדוגמא, כשהוא זוכה לקדש שם שמים בהליכותיו וזאת על אף גילו הצעיר. "מה היה נהיה ממנו אם לא היה מתעקש להמשיך בדרכו", אמרה פעם אמו ברגע של גילוי לב, "עוד פוליטיקאי?"

חבורה קדושה: "יראת שמים אצלי"

כל אותה העת המשיך להגיע בקביעות לבית המדרש דגור, שם מצא את שאהבה נפשו. עם זאת, הרבי לא הניח לו לבוא כאוות נפשו. "אני עושה עמך תנאי", אמר לו, "תבוא לכאן או בבין הזמנים או בין הסדרים, אך לא על חשבון הלימוד". "המילים הללו", סיפר לימים לבנו, "תפסו אותי מאד, שכן האווירה בישיבה היתה כי התורה היא העיקר, וכאן הרבי לא מניח לי לוותר על התורה עבור החסידות".

בהמשך עבר ללמוד בישיבת חברון הנודעת. הרמה הלימודית בישיבה היתה גבוהה, אך באותם הימים הישיבה נחשבה ל'פתוחה' יחסית והדבר הפריע לו. בפנימיית הישיבה נמצאו עיתונים שאינם כשרים, והבחור שילה, שכבר הספיק לעשות כברת דרך ארוכה כבחור ישיבה חסידי, התקשה להשלים עם המציאות. הוא ביקש לעבור לאחת מהישיבות המובילות בבני ברק, פוניבז' או סלבודקה.

להפתעתו, מי שהורה לו לוותר על התוכנית היה לא אחר מאשר הרבי זי"ע. "תשמע", אמר לו הרבי כאשר שטח בפניו את לבטיו, "את היראת שמים שלך לא תקבל לא מחברון, לא מפוניבז' ולא מסלבודקה. את זה תקבל פה. כל עוד אתה נמצא בירושלים תבוא אלי, אך אם תיסע ללמוד בבני ברק גם לכאן לא תבוא. עדיף אם כן שלא תעזוב את חברון וכך תוכל להמשיך ולהגיע לכאן".

שילה שמע, ונותר בחברון. אך הרבי לא הסיר ממנו את עינו. בכל הנוגע לרמה הרוחנית של הישיבה ולגדרי הקדושה בה, כמו בישיבות נוספות, לכך דאג כידוע ה'בית ישראל' בדרכיו שלו כשהוא פועל בדרכים רבות, בעיקר נסתרות.

שילה לא היה היחיד. כמוהו נמשכו אז לגור קבוצה שכללה בחורי עילית ממיטב הישיבות הליטאיות, אשר הגיעו לגור על אף שלא היה להם קודם לכן כל קשר לחסידות. על הקבוצה נמנו בין היתר: הג"ר משה בן ציון אושפיזאי (בן רבה של רמת גן ויו"ר חבר הרבנים של המפד"ל); הג"ר מרדכי חברוני (בנו של ראש ישיבת חברון), הג"ר יוסף שמואל קריגר, הרב משה פרידמן (מבעלי 'אתרוגי פרידמן'), הרב יעקב שניידר, כולם זכרונם לברכה. החבורה כולה הגיעה מבתים שהיו רחוקים מחסידות ומחסידים, והם הפכו לחסידיו המובהקים של הרבי זי"ע כשהם נכרכים בדמותו ועושים ככל אשר הורה.

מי שהדריכום והיו עמם בקשר, היו יבדלחט"א הרה"ג רבי יעקב ווייל שליט"א, כיום ראש ישיבת 'שערי תורה', ממנו ביקש הרבי זי"ע כי ילווה את אותם בחורים ויטפח אותם, גשמית ורוחנית, וכן הרה"ח ר' יהושע קליינלרר שיחי'. הם נשלחו בידי הרבי להדריך ולהיות בקשר מתמיד עם אותם בחורים, כאשר עיניהם היו פקוחות עליהם. אותו קשר נמשך במשך השנים הבאות. באופן פלאי, בני אותה חבורה נפטרו כמעט כולם בדמי ימיהם...

לימים נשאל הרב שילה בראיון שנערך עמו באחד העיתונים, כיצד נוצר הקשר שבינו לרבי. הוא ביטא זאת במילים הבאות, אותן שקל בפלס: "נסחפתי אחר אישיותו של הרבי, נדלקתי מעוצמתו הרוחנית. נכוויתי ממבטו".

שליחויות עלומות: ייסר את בנו

כשהגיע לפרק האיש מקדש, היה זה טבעי שהרבי זי"ע יהיה מעורב בשידוך. הרבי היה זה שבירר על המדוברת, הרבנית מינה תחי', בתו של הרב אהרן כץ ז"ל מרבני פתח תקווה. במכתב שהשתייר מאותם הימים הוא מבשר לידידו הקרוב, הגה"ח רבי צבי יצחק אברמוביץ זצ"ל (לימים רבה של הקריה החסידית בחצור הגלילית) על אירוסיו, ומתנצל על כך שלא הוזמן מאחר והארוע נערך בחוג המשפחה הקרובה בלבד.

אך גם לאחר נישואיו, לא עומעם הקשר שבינו ובין הרבי זי"ע. אדרבא, הוא הלך והתעצם. כאברך צעיר המשיך להגיע באופן קבוע לטישים ולתפילות בגור, כשהוא ממשיך לזכות באותה קירבה מיוחדת לה זכה אצל הרבי זי"ע. הרבי שוחח עמו ארוכות, ניווטו והדריכו, אך גם הפקיד בידיו שליחויות מגוונות שנותרו עלומות ונסתרות עד עצם היום הזה.

הרוב המובהק של אותן שליחויות ירד עמו אלי קבר, כשהוא מסרב לגלות מה נאמר לו. עם זאת, פה ושם חשף מעט מאותו קשר נדיר שלו זכה עם הרבי והשליחויות שהטיל עליו. לרוב היו הדברים נוגעים להשפעה ודאגה במצבם הרוחני של אחרים שהיו זקוקים לכך, כאשר כדרכו של הרבי הוא הפעיל אותו, לצד אישים נוספים, כל זאת מתוך רצונו להרבות קדושה גם בבתים שלא היה להם כל קשר אל הרבי או לחסידות גור.

צוהר לאותו קשר מופלא, ניתן לראות בעובדה המפעימה הבאה: עם עלותו של רבינו ה'פני מנחם' זי"ע על כס ההנהגה, שיגר את בנו, מוהר"ר הגה"ח רבי דניאל חיים אלתר שליט"א ר"י פני מנחם, בשליחות מיוחדת אל רבי שילה זצ"ל, במטרה לקבל מפיו, מכלי ראשון, את אשר שמע מהרבי ה'בית ישראל' זי"ע (הדברים נודעו בימי ה'שבעה' על הרבנית מרת צפורה אלתר ע"ה, עת הגיע הרב יהודה רפאל שיחי' לנחם את בניה, הגה"צ שליט"א).

פרט לכך, זכה לשמוע באופן אישי הרבה מתורתו של הרבי זי"ע, שראה בו כלי קיבול והוא שוחח עמו ארוכות כשאינו מסתיר את חיבתו. כל אותם 'ווערטער' ושיחות הוא רושם בדייקנות במחברותיו, כשרק בזכות היותו בור סוד שאינו מאבד טיפה זכינו והם השתמרו (ראו מסגרת).

כחלק מאותה גישה, הביע בפניו פעם הרבי זי"ע את רצונו לבקר בספריה הנודעת של 'מוסד הרב קוק'. נקבע כי הביקור יהיה ביום בו לא ישהה בארץ - האב יצחק רפאל שכיהן אז כשר בממשלה, זאת בשל רצונו של הרבי להימנע מתמונה עם אחד משרי הממשלה. בשעה היעודה ניצב ר' שילה בשער האחורי, אך משחלפה מחצית הדקה וראה כי דמותו של הרבי לא נראית חשב כי הרבי הגיע אל השער הקדמי. הוא רץ לשם, וכשחזר גילה כי החמיץ את השעה. הרבי שהיה ידוע בדייקנותו הגיע, ומשלא ניצב במקום, המשיך לדרכו.

ובכל אותן השנים, מתעד הבחור ולימים האברך הצעיר כל שיחה עם הרבי. תמיד היה תלמיד שקדן ודייקן, ואותה תכונה של סדר ומשמעת שאותה הביא עמו מביתו ה'ייקי' באה לידי ביטוי ברישום המסודר שניהל אחר כל שיחה ששמע מהרבי. הוא ממלא דף אחרי דף, מחברת אחרי מחברת, כשהוא רושם בסדר מופתי את השיחות הרבות שערך עם הרבי, קצרות כארוכות, דברי תורה ואפילו מה שהיה נראה כמילי דעלמא, כאשר השיחות כולן השתמרו בזכרונו הפנומנלי. כך הצטברו אצלו עשרות מחברות עמוסות וגדושות, חלקן הכילו את ה'ווערטער' ששמע מהרבי ואילו היתר תיעדו את מאות השיחות שלהן זכה בחדרו של הרבי פנימה.

באותן השיחות ניתן היה לראות, מבין השיטין, את יחסו של הרבי זי"ע אל הצורב הצעיר, שדיבר אליו כאשר ייסר איש את בנו. לא פעם היו השיחות קשות כגידין. "עד מתי אתה פוסח על שתי הסעיפים" אמר לו הרבי. שילה לא די שאינו נפגע, אלא שהוא רושם את המילים במחברתו, מנסה להבין למה ירמזון מיליו של הרבי ומקבל על עצמו לתקן את דרכיו. גם בשנים הבאות, בשיחות שערך עם ילדיו, היה מנסה לחקות את קולו של הרבי, כשהוא גוער בהם בלשון הכתוב: "עד מתי אתה פוסח על שתי הסעיפים".

לא פעם, יכול היה הרבי זי"ע לדבר עמו קשות, גם קבל עם ועדה. פעם שלח לו הרבי זי"ע לעת הטיש כוסית ריקה. כאשר תהו בפניו שהכוסית ריקה, אמר הרבי: "כוסית ריקה, לאדם ריק..." שילה שמע, והסיק שאדרבא, עליו למלא את כליו...

בהזדמנות אחרת החליט לעמוד ב'שורה'. עם זאת, בשורה הראשונה, שבה עמדו אלו שהתברכו בגוף חסון, לא יכול היה לעמוד. הוא הצליח להשתחל רק לשורה השניה כאשר גם שם התקשה להישאר, חרף מאמציו. הרבי הבחין בו ואמר: "תכניסו אותו, אחרת יהיה תמיד חצי פה חצי שם...". והגערות הללו, תחת גערה במבין, עשו חריש עמוק בנפשו.

אך אלו היו יוצאים מן הכלל. לרוב ניהל עם הרבי שיחות נפש, שבה שטח הבחור והאברך הצעיר בפניו את לבטיו כאשר הוא מקבל תשובה סדורה על כל שאלה (אגב, היו נושאים שעליהם ניסה לקבל מענה, ללא הצלחה. פעם ניסה לשאול אודות תקופת השואה, והרבי אטם את פיו ולא הוציא מילה. 'היה נעול כמו כספת', יתבטא לימים). בשיחות, שכולן תועדו במחברותיו, ירד עמו הרבי לרזולוציות הדקות ביותר: עם מי ללמוד, איך ללמוד, איך יתנהג, עד כדי כך האיר לו פנים.

בתיעודים של אותן השיחות ניתן היה להבחין ביחסו המיוחד של הרבי אליו. פעם, כך סיפר, פרץ בבכי תוך כדי שיחה נוקבת עם הרבי זי"ע. הרבי העניק לו סטירה קלה, כדרכו, ואמר לו: "כאן זה לא (ונקב בשמה של חסידות מסוימת שהצטיינה בגישה מקבלת ומאירת פנים). מה לך בוכה?"

"איך נשארת שם?" תהה בפניו בנו לא אחת, ואכן, את השאלה הזו שאלו רבים וטובים שהכירו את אותו בחור ליטאי, בן יחיד להוריו, נכד יחיד כמעט לזקניו, שגדל בתנאי פינוק, ואשר לא היה רגיל לשפה הפולנית-גוראית-קוצקאית, שלא פעם הכילה גערות מושחזות, יורדות חדרי בטן. העובדה שהוא ספג את מוסרו של הרבי וקיבלו בכמיהה, הצליחה להרים גבה אצל כל מי שהכירו.

אך מתברר שהרבי זי"ע, שהיה כידוע פדגוג אמן, ידע היטב איך לדבר אליו. "אבא תמיד ענה לי, בעיניים מצועפות: דווקא לכן נשארתי שם. ההיפך, ככל שקיבלתי על הראש כך רק התחברתי 'אליו' יותר..."

במהלך השנים, אף זכה לראות בעיניו מופתים שלא בדרך הטבע. אחד מאותם מקרים נגע אליו אישית. היה זה קודם הולדת בנותיו התאומות, אז נקלעה היולדת, אשתו הרבנית תבלחט"א, לסכנת חיים חמורה. בהיותו בבית החולים, אמרו לו הרופאים שידאג לטפל בבנות התינוקות שנולדו, ובה בעת להסדיר 'חברא קדישא' לאמן היושבת על המשבר. "לך תקנה עבורה חלקת קבר, תתכונן", אמרו לו כשהם מבהירים לו שאין סיכוי. הוא, מצידו, רץ אל הטלפון הציבורי הראשון כשמשם התקשר לאחד מחבריו, מתחנן שיזכירו אצל הרבי.

לאחר מכן סיפרו לו כי הרבי זי"ע הצית סיגר והסתובב נסער סביב השולחן. אחר ביקש לומר לו כי 'המצב באמת קשה. שיוסיפו לה שם'. עם זאת, הורה שישאלו קודם לכן גם את הגרש"ז. שאלו את הגרש"ז, ואף הוא הורה שיוסיפו לה את השם חיה לצד שמה מינה.

היולדת התאוששה, כאשר במשך שבועיים וחצי הייתה מונשמת ומורדמת. לאחר שהשתקמה מעט והוצאה מהמחלקה לטיפול נמרץ, קרא לו הרופא שוב: "לפני שבועיים היא היתה בסכנה, אך כעת הסכנה חמורה יותר", אמר לבעלה וסיפר כי אובחן כריש דם בדרך למוח. גם הפעם רץ מיד אל הרבי, וקיבל ברכה לרפואה שלימה. לאחר מספר ימים, עמדה החולה על רגליה ושבה לאיתנה הראשון.

"כשהרבי נפטר בב' אדר תשל"ז", מספרות בנותיו, "אבא ישב על הארץ והתייפח בבכי תמרורים, ממאן להינחם. היה נראה כמו ילד שלקחו לו את אביו. ואכן, עד סוף ימיו התגעגע אבא לרבי זי"ע שבו ראה את רבו המובהק – רבו שהביאו לחיי העולם הבא, רבו שלימדו תורה ויראת שמים".

מגירה נעולה: שחור על לבן

עד כמה תפסו שיחותיו של הרבי מקום בליבו, זאת ניתן ללמוד מהמנהג שסיגל לעצמו. "המחברות היקרות", מספר בנו, "אלו שבהן רשם את תוכן שיחותיו עם הרבי, היו נעולות במגירה מיוחדת בסלון. שם שכבו עשרות המחברות היקרות, כשרק לאבא היה את המפתח אליה. המגירה הנעולה גירתה את סקרנותי, וכך בתור ילד ניסיתי למצוא הזדמנויות שבהן אבא לא היה בבית, כשאז אוכל לפרוץ לאותה מגירה ולשזוף את עיני במחברות העלומות שאבא לא אפשר לנפש חיה להציץ בהן. אך מעולם לא הצלחתי. המגירה הייתה חתומה ונעולה, כשניכר כי אבא דאג לאבטח את האוצר היקר לו היטב".

רק אחת לשבוע היתה נפתחת המגירה. היה זה בעיצומה של סעודת השבת, אז היה קם ממקומו שבראש השולחן, ניגש אל המגירה, פותח את המנעול ושולף בדחילו ורחימו, בהדרת כבוד וברגש, מחברת אחת מתוך עשרות המחברות שהיו כולן מסודרות וממוספרות.

"כך זה היה בכל סעודה וסעודה, שבת אחר שבת, שנה אחר שנה", העידו בני הבית. "הוא היה פותח את אחת המחברות, קורא בפנינו 'ווארט' אחד ממה ששמע מהרבי זי"ע, כשתמיד היה ניתן להבחין ברגש שנמסך בקולו בעת שחזר על הדברים שאותם שמע בקודש פנימה. לאחר מכן היה מחזיר בעצמו את המחברת – הוא לא הניח לאף אחד מהילדים לעשות זאת במקומו – ונועל את המגירה עד השבת הבאה".

פרט לכך, הרבי היה נוכח בהווי הבית, בכל הליכותיו. "לא היה יום אחד ששמו של הרבי זי"ע לא הוזכר, בכל הקשר שהוא", אומרים ילדיו. "כשהיה אומר 'הרבי', ידענו בדיוק למי הכוונה".

ויתירה מכך, מספר הבן: "אבא היה מגיע בכל ערב הביתה, אחרי שעות של לימוד או דיון בבית הדין שהוא עמד בראשו כאב"ד. הוא היה נכנס לחדר הספרים כשאלו היו השעות היפות שלו, כפי שנהג לומר לא אחת. היה לומד עמי בקביעות יום יום את החומר שלמדתי בישיבה, ולאחר מכן מתחיל את סדרי לימודיו שנמשכו ברצף עד השעה 2 בלילה".

את המראה של האב כשהוא שקוד על ספריו, בני המשפחה אינם מסוגלים לשכוח. הם זוכרים אותו יושב על כסאו, הדור צורה, לפניו הגמרא, הרמב"ם, או השולחן ערוך ונושאי הכלים, כשלצד הספרים מונח טלפון החוגה באמצעותו הופנו אליו שאלות שקיבלו תשובות על אתר. אך בצד היה מונח לו אביזר נוסף, שאף הוא היה חלק בלתי נפרד מהציוד שבחדר: הטייפ. "הוא היה נכנס לחדר, מכניס קלטת ('קסטה' בעגה המדוברת באותם הימים) של ניגוני גור, וכך מתחיל ללמוד. כשהקלטת סיימה לנגן היה קם, מחליף צד, וממשיך ללמוד..."

כך התמזגו באזניהם של הילדים קולות לימודו, יחד עם המארשים הגוראיים. פעמים רבות היה שומע את הניגון שאותו אהב: 'היה עם פיפיות' תשל"ז, הניגון אותו שרו בימים הנוראים שבשנתו האחרונה של ה'בית ישראל'.

באותן השנים נהגו בעלי הרכבים להעלות הביתה בכל לילה את מכשיר הטייפ שהיה מותקן ברכב, מחשש שגנבים יחמדו את המכשיר המבוקש ויפרצו לרכב. "פעם אבא שכח להעלות את הטייפ הביתה, וכשהגענו בבוקר אל הרכב גילינו שמשה שבורה וחוטים קרועים. מישהו פרץ בשעות הלילה לרכב וגנב את הטייפ. אבא רק ראה את המחזה והוא אומר מיד: מילא הטייפ, אבל היתה שם קלטת של ניגוני גור..."

לא פעם בערו בו רגשי הגעגועים והם לא נתנו לו מנוח, ואז היה עושה מעשה. "היו פעמים שראינו אותו מסיים ללמוד כדרכו בשעה 2 לפנות בוקר, אך במקום לעלות על יצועו היה ניגש לארון, לובש את החליפה ואת כובע ההמבורג הרבני, ופונה אל הדלת. כששאלנו אותו לאן מועדות פניו, היה אומר: 'אני צריך לדבר עם הרבי', והולך. אנו ידענו שהוא נוסע לבדו, באמצע הלילה, ל'מערה' בהר הזיתים – היה ברשותו מפתח של המערה - שם 'דיבר עם הרבי', כמימים ימימה".

על אף שלא היה ניתן להפריעו מלימודו, היה אחד שהצליח לגזול מזמנו. היה זה הגה"ח רבי ברוך וידיסלבסקי שליט"א מאשדוד (חמיו של הגה"ח רבי אברהם מרדכי במוהרי"א זצ"ל אלתר שליט"א) שבאותן השנים שקד על עריכת סידרת הספרים 'פאר ישראל' בה הובאו תולדותיו ופעליו של הרבי זי"ע. ר' ברוך ישב עמו שעות ארוכות כשהוא מקליט את שיחותיו עם הגר"ש, שאכן אמר לו כמה פעמים ש"הזמן הזה יקר לי, השעות הללו הן השעות היפות ביותר שלי. אבל יש דבר אחד שחשוב בעיני יותר, והוא לספר לדורות הבאים מי היה הרבי זי"ע".

ואכן, חלום היה כמוס בליבו, והוא לכתוב ספר על הרבי זי"ע. חש תמיד שברצונו לבטא את דמותו, אך לא הגיע לכך. ביטוי לאותה אהבה שיקדה בו ניתן לראות בהקדמה לספר הראשון אותו הוציא, חידושי הריטב"א על מסכת כתובות, שם הוא מבטא את המיית רוחו במילים הבאות:

"ברטט של קדושה אזכיר את רשכבה"ג כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל בעל ה'בית ישראל' מגור, מאיר דרכי ומורה נתיבותי במשך ח"י שנים. הוא הגבר הוקם עול לרעות את עמו, אחרי עלות הכורת על משכנות ישראל באירופה. איש אמת משכמו ומעלה גבוה מכל חכמי דורו, אשר לדעת יודעי חן היווה חידוש גם בדורות קודמים. בגין אהבתו הגדולה לעמו, מסירות נפשו למען הכלל ויציקתו אישית של קדושה וטהרה בקרב ישראל – ינון שמו לעד".

אגב, לבנו היחיד (שנולד אף הוא בברכתו של הרבי. קודם לכן היו לו רק בנות, והוא ביקש כמה פעמים מהרבי להתברך בבן זכר, אך לא נענה. רק בחודשי חייו האחרונים של הרבי, בהיותו ב'קידוש' שנערך בחדרו לרגל שמחת ברית, סובב לפתע הרבי את ראשו אליו ואמר לו: יהיה לך בן) לא נתן את השם ישראל, אלא על שמו של הסב, יהודה לייב. אך כשנולד לו נכדו הראשון, ביקש מחתנו כי יעניק לרך הנולד את השם ישראל.

החתן, אבי הבן, ניסה להתחמק, אך הוא הפציר בו ואמר: אני מבטיח לך שאם תעשה כך, יהיה לך הכי הרבה נחת ממנו. החתן נכנע, ויקרא שמו של הנכד בישראל: ישראל. "היום", מגלה הבן-הגיס-הדוד, "אחייני ר' ישראל הוא אברך תלמיד חכם בעל שיעור קומה. אבא ידע מה שאמר".

צוואה מחיים: "ושוב יום אחד"

הקשר האמיץ שבין הרבי לתלמידו לא היה בגדר סוד. מה שלא ידעו גם לא בני ביתו הקרובים, היתה שיחה אחת שנערכה בינו לרבי זי"ע, והיא תועדה, כמו יתר השיחות, במדויק, במחברת מספר 7. באותה שיחה מופלאה חשף הרבי בפניו כמה שנים נותרו לו לחיות.

"בניגוד ליתר השיחות", כך רשם במחברתו, "הפעם זו לא היתה שיחה רשמית כמו יתר השיחות שבהן נקראתי אל הרבי ובהן שוחחתי עמו ארוכות. הפעם היתה זו 'שיחת מסדרון' אקראית. הרבי פגש בי לפתע, ובלי כל הכנה מוקדמת אמר לי: 'ראה, נותרו לך שלושים שנה לחיות. יש לך פוטנציאל גדול. אם תנצל את השנים הללו, יהיה לך גם עולם הזה וגם עולם הבא. אך אם לא – לא יצא ממך כלום", אמר ולא יסף.

על שילה הצעיר נחתו המילים והן ננעצו בליבו כשיפוד מלובן. היה זה, כך לפי התיעוד המדויק, בחודש חשוון תשכ"ה, בהיותו אברך בן 24. כבר אז ידע כי נותרו לו שלושים שנה בלבד, וכי הוא יעזוב את העולם בגיל חמישים וארבע בדיוק.

אדם אחר שהיה שומע תחזית דומה, היה נקלע למשבר. לא כן שילה. הוא לא איבד את שמחת חייו, וההיפך: מאותו יום ידע שעליו לנצל כל רגע. הזמן קצר והמלאכה מרובה. מכאן ואילך הסתער על המשימות שהציב לעצמו, בנה מטרות ופעל להשיג אותן.

בהתאם להדרכה המפורטת שקיבל מהרבי למד הוראה ונבחן לדיינות, בהמשך יכנס להיכל בית הדין, ואף ימונה לרבה של שכונת 'קריית משה' בירושלים שם חולל גדולות ונצורות בקרב צאן מרעיתו. לעומת זאת, הצעות יוקרתיות שהונחו לפניו כמו משרות רבנות בערים שונות, נדחו על ידו כלאחר יד.

"הוא חי כל הימים עם תחושה של שעון עצר בתוך ליבו", סיפרו חבריו הקרובים, "הוא ידע שזמנו קצוב, וכי עליו להספיק כמה שיותר. כך הקים את הכולל במוסד הרב קוק שבו למד בעצמו, דאג לערוך ולהוציא את כתבי הראשונים, שקד ועמל על דבריהם כשהוא מנסה להספיק עוד ועוד. אך את כל זאת עשה מתוך שמחת חיים והתלהבות".

את סודו נצר בליבו. אמנם, אברכי הכולל שלמדו עמו ב'מוסד הרב קוק' שמעו ממנו לא אחת כי הוא יודע שילך מהעולם צעיר, אך את בני ביתו לא שיתף במדויק. "הוא נהג לומר שיש לו 'תאריך' שאותו שמע מה'בית ישראל' אך לא פירט. היה זה סוד גלוי שהוא יודע את עתו, אם כי הוא שמר את המועד כמוס בליבו".

"פעם שאלתיו" מספר בנו, "מה, האם אני אהיה יתום? והוא ענה לי 'מה פתאום, יש לי עוד זמן'. אך התחושה שהורגשה סביבו הייתה כזו ש'צריך להספיק כל יום. הזמן קצר'".

כך הוא חי את חייו, עם דחף עצום להספיק כמה שיותר. דחס לסדר יומו הספקים שכללו לימוד עם חברותות, שיעורים בכולל, עריכת ספרים, זאת לצד תפקידו כאב"ד כשבמסגרת תפקידו טיפל בתיקים מורכבים. לא פעם היה נוסע מיוזמתו לבתיהם של עולים קשישים מרוסיה, במטרה לעמוד מקרוב על יהדותם – מה שישליך על ילדיהם ונכדיהם. במקביל, ניהל ברמה את קהילתו, כשהוא מתקן תקנות, גודר גדרות, וקובע תקנות שקיימות עד כה בבית הכנסת השכונתי.

"אין לי זמן", נהג לומר כשנשאל לאן הוא ממהר. ודווקא בשל אותו דחף שהניע אותו, ידע להבחין מה עיקר ומה טפל. כשהציעו לו, למשל, להתמודד על תפקיד הרב הראשי לתל אביב, כשמשם היתה הדרך סלולה לכס הרבנות הראשית – שאל את רבו הגרש"ז האם ללכת על כך. "אם תתמודד - אתמוך ואסייע לך", אמר לו רבו, "אבל מה יהיה עם חינוך הילדים?" באותו רגע ירדה ההצעה מעל הפרק.

כי יבוא שילה: יודע בטיב קידושין

בכל אותן השנים, לצד תפקידיו ועיסוקו בתחומי הרבנות והדיינות, השתמר מקום של חיבה בלבבו לחצר הקודש דגור. לבית המדרש ברלב"ח נהג להגיע בימים טובים ובימי רצון, ובעיקר בסליחות 'במוצאי מנוחה' ו'זכור ברית', אז גם נהג להגיע לביהמ"ד עם אביו, השר לשעבר ד"ר יצחק רפאל.

בשנת תשנ"ב, כאשר עלה ה'פני מנחם' זי"ע על כסא אבותיו והחל להנהיג את עדת גור ברמה, נראתה דמותו של הגר"ש רפאל בבית המדרש לעתים תדירות יותר, בטישים ובתפילות, כשהוא מחדש כנשר נעוריו.

היה לו קשר אמיץ וקרוב זה מכבר עם ה'פני מנחם' זי"ע, כשהוא יחד עם מורו ורבו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל היו לו לעיניים. בנו מספר כי "נהגנו לעלות לביתו של הרבי, עוד בהיותו ראש ישיבת שפת אמת, בכל חג הסוכות, כאשר השיחה עסקה מטבע הדברים בדברי תורה. פעם כאשר עלינו ראינו שהסכך שפרוש על הסוכה היה מחצלת, שאז רק יצאה לשוק והיו שעוררו על כשרותה, כשגם חתניו סברו שאין להשתמש במחצלת. כשחזר הביתה אמר שנעבור גם אנו למחצלת. "אם אצל 'הראש ישיבה' יש מחצלת, הרי שאין ממה לחשוש".

כשהגיע לגור, היה משאיר את תפקידיו מאחור. פעם הגיע באיחור מה לטיש, ונאלץ לפלס את דרכו בין ה'שורות' ואפילו קופץ מהבימה, באופן שלא הלם את מעמדו. לבנו שתהה לפשר מעשהו הבלתי שגרתי, הסביר, באופן טבעי, ש"כאן אני חסיד".

הרבי הפני מנחם זי"ע אף היה מי שקישר בין הגר"ש רפאל לבין צורב צעיר, הרה"ג רבי יוסף יוזפא רוזנברג שיבלחט"א, לימים מחשובי דייני ורבני קהילת רבינו ראש הישיבה שליט"א. בברכתו של הרבי שקד הגר"י רוזנברג על הוצאתם המחודשת של ספרי 'שיטה מקובצת' בתוספת ציצים ופרחים, הערות והארות, שראו אור במסגרת מוסד הרב קוק. הרבי זי"ע אף זכה לראות את פירות ביכוריו של הגר"י, כשהספר 'שיטה מקובצת' הראשון בסדרה ראה אור עולם בחודש האחרון לחייו של הרבי זי"ע.

בימי השבעה על הרבנית ע"ה, א"ח דרבינו ה'פני מנחם' זי"ע, כשבא בנו של הגר"ש רפאל זצ"ל לנחם את בניה שליט"א, גילה רבינו ראש הישיבה שליט"א זווית נוספת מהערכתו של הפני מנחם אל אביו הגדול: "עם תחילת הנהגתו של אבי הרבי זי"ע", סיפר ראש הישיבה שליט"א, "כשמוניתי לראש ישיבה בישיבת 'שפת אמת' והחלתי לסדר קידושין, התעוררו אצלי שאלות רבות בעניין. שאלתי את הרבי זי"ע והוא אמר לי שישנה כתובת אחת שבה אוכל לשאול את כל השאלות הללו: רבי שילה רפאל".

"כוננת תרף": הקדים תרופה למכה

אך אותה תקופה לא נמשכה זמן רב. בשנת תשנ"ג נפטר ידידו הקרוב, הרה"ג ר' משה בן ציון אושפיזאי ז"ל, מי שהיה מבני חבורתו הקרובים עוד מימי הרבי ה'בית ישראל' זצ"ל. בהלוויה נראה הגר"ש רפאל כשהוא נתון בסערת רגשות שלא כדרכו. לחבירו הקרוב ומי שהיה החברותא שלו, הרב יוסף קריגר ז"ל, אמר אז את המילים הבאות: "הבא בתור זה אני".

בשנת תשנ"ד, החל לפתע לחוש כאבים. ערך בדיקות וגילה כי את אשר יגור בא. מחלה מסוכנת מקננת בגופו. הוא החל בסדרת טיפולים, כשאינו מאבד את אמונתו. מחד, ידע כי ימיו ספורים, אך מאידך הביע את תקוותו כי תפילה תבטל את הגזירה.

תקופה לאחר שנודע על מחלתו, דאג לעדכן את בנו הבחור בן ה-17, עמו למד דבר יום ביומו, כי חלה במחלה. "פרצתי בבכי, אך אבא הרגיע אותי שהכל בסדר. 'אין לך מה לדאוג'. ואכן, למחרת יצא ל'שערי צדק', משם פנה לבית הדין שם ניצב בשעה היעודה ללא שינוי, כשהוא ממשיך לנהל את סדר יומו כמימים ימימה".

באותם הימים עמד בפני חתונת בתו. במשפחתו שקלו להקדים את החתונה, אך כשהפני מנחם זי"ע נשאל על כך הורה שישאירו את התאריך ללא שינוי ואדרבא, בירכו כי יזכה להשתתף בה.

ואכן, באותה חתונה זכה להשתתף וכך גם בימי השבע ברכות, אם כי הקרובים אליו שמו לב לחולשתו. באחד מימי ה'שבע ברכות' שנערכו באולם בית טובי העיר, הגיע אף הרבי ה'פני מנחם' לשמוח עמו מקרוב.

יחד עם זאת, בהמשך, כאשר מצבו החמיר והיו שהציעו לו לנסות טיפולים חדשים בארה"ב, מתוך תקווה ששם ישנו טיפול שיכול להביא מזור למחלתו, הניאו הרבי זי"ע מהרעיון כשהוא מרמז שאין לו עבור מה לנסוע. "מה כבר יכול להיות שונה בארה"ב", אמר לו, "שיהיה שם אח גוי?!"

כך, הלך והכין עצמו, מתוך ראיה מפוכחת ומבט צלול. תקופה זו היתה תקופה מופלאה. הוא נערך בכל יום לקראת היום בו יהיה עליו להיפרד מהעולם, אך בה בעת ניהל שגרה רגילה כשאינו מאבד את סברו מריבונו. שידר לאורך כל הדרך צלילות ונינוחות, נכון להשלים נפשו לאלוקיו.

היו אלו ימי הרחמים והסליחות, והוא פנה כמנהגו לבית המדרש ברלב"ח. בשובו מה'סליחות' היה נרגש. "שמעת?" אמר לבנו, "אמרו בסליחות 'כוננת מאז תרף לחלצם ממיצר'. הקב"ה הקדים תרופה למחלה, יש לו תרופה עבורי. אני אהיה בע"ה בריא..."

בימים הבאים היה עסוק וטרוד בצרכי קהילתו. כדרכו היה בעל מקריא ופיקח מקרוב על הניגשים אל הדוכן. ענה לשואליו אודות כשרות אתרוגיהם ועסק בהלכות חג בחג. אך לאחר החגים כבר החלו כוחותיו לעזוב את גופו וגופו הלך ונחלש.

שלושה שבועות לפני שנפטר שאל את הרופא כמה זמן נותר לו. הלה השיב 'שבועיים'. אך הגר"ש לא הסכים לזאת. "על הרופאים נאמר 'ורפא ירפא', לרופא מותר לרפא, לא לייאש" הפטיר והמשיך הלאה. גם בימיו האחרונים ממש, כשהלך לתפילה בבית הכנסת שבבית החולים 'שערי צדק', שב כשהוא מעודד: "בקריאת התורה אמרו את המילים 'וחיתה נפשי בגללך'. הנה, הקב"ה מרמז לי שיהיו לי חיים".

אז, בעודו מאושפז ב'שערי צדק', זכה וביום אחד הגיעו לבקרו ארבעת גדולי הדור: הרבי ה'פני מנחם' זי"ע, פוסק הדור הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שהגיע אליו יחד עם בנו הג"ר ברוך זצ"ל, כשהוא פוסע בקושי רב את המסדרון הארוך עד לחדרו. כשהגיע אמר לו רבו הגרש"ז: "אצל משה כתוב 'כי קרן אור פניו'. אתה אינך יודע כמה פניך מאירות"...

כן הגיעו אליו באותו היום מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאמר לו כי "ישנו תיק מורכב מאד של עגונה ברחובות שרק אתה תוכל לטפל בו", ומרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל. לעת ערב, הגר"ש, שהיה נרגש מאד מהביקורים וביקש לחבוש את הפארק וההמבורג לכבודם של גדולי הדור שהגיעו למיטתו, החל לבכות לפתע. "לא יודע מה זכיתי שכל גדולי הדור הגיעו אלי היום", אמר.

חרב חדה: "ותשחק ליום אחרון"

לקראת השבת האחרונה לחייו, שוחרר לביתו: המשמעות היתה ברורה לכל. רק אז נודע לסביבתו הקרובה על חומרת מצבו. הוריו, למשל, לא ידעו קודם לכן על חומרת מחלתו וסברו שמדובר בחולשה שתקפה אותו. רק כשהגיע אביו לבית החולים 'שערי צדק' וקיבל ממנהל המחלקה את האבחון המלא, הבין את הסיבה לחולשה המסתורית שתקפה את בנו. כולו נסער, ניסה כמי שהיה בעברו גם שר הבריאות להתחיל ולתזז רופאים שיגיעו לטפל בבנו, אך הבן דאג להרגיעו: "אין כבר מה לעשות".

ועדיין, למרות הכל, לא איבד בטחונו. "אני זוכר כשהוא שב הביתה מבית החולים בפעם האחרונה, נכנס מיד לחדר הספרים, כדרכו", מספר לנו בנו. "על השולחן חיכתה לו ערימה של מכתבים שהגיעו אליו בימים שבהם נעדר מהבית. תחילה התקשר לחברו הקרוב, הגר"א שרמן שיחי', שישב לצידו בבית הדין ואמר לו בהלצה: 'הגעתי הביתה, אני חוזר לעבודה. אל תמהרו לתפור חליפות...' אחר ניגש אל הערימה והחל לטפל, ממיין ורושם את מועדי החתונות והבר מצוות ביומנו האישי. כשתהיתי בפניו מדוע הוא רושם את החתונות בו בזמן שמצבו לא יאפשר לו להשתתף בהן, תמה ואמר: 'אז מה יש, גם אם לא אגיע – אבל לשלוח מברק ברכה צריך..."

אגב, מוסיף הבן, שמחדד שוב את השילוב בין השניים: מחד ידע כי יומו קרב ונערך להיפרד מהעולם, אך בה בעת המשיך להתנהל כאילו החיים עוד לפניו. "בכל שנה נהגתי להעתיק עבורו את מספרי הטלפונים לאלפון הקטן שהיה צמוד ליומנו. גם באותה שנה ביקשתי למלא את תפקידי, אך הוא הורה לי: הפעם אל תשאל אותי על כל אחד. כלל זה יהא נקוט בידך: את המספרים של כל העיתונאים והפוליטיקאים אל תעתיק. אין לי בהם צורך יותר..."

את האח הרפואי שהובא לביתו הוא משחרר לנפשו. 'אתה משוחרר', אמר לו. בערבו של יום השבת קרא לבנו, הוליך אותו למטבח והראה לו כיצד מכוונים שעון שבת. 'שלא תהיה בטלן' אמר והסביר לו כיצד מצמידים את הזיזים של השעון המיכני. בסעודות השבת כבר לא עמדו לו כוחותיו, ושכב בחדרו כשהוא מאזין לשירתם של בני המשפחה. 'אתם שרים יפה', החמיא להם. בלילה, ביקש מבנו שיישאר בסמוך אליו.

"ניסיתי לעודדו ואמרתי לו ש'גם כשחרב חדה מונחת על צווארו לא ימנע עצמו מן הרחמים'. אבא הביט בי ואמר את ששמע מהמשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל: 'זה אמור כאשר החרב מונחת 'על צווארו'. אצלי החרב כבר נעוצה בתוך גופי. הגיע הזמן".

בשבת בבוקר הגיע אליו הרופא הנודע, ד"ר אלי שוסהיים ז"ל (מייסד אגודת 'אפרת'. רופאו של ה'בית ישראל' זי"ע שהיה גר בקרבת מקום). גם הוא סיפק דיאגנוזה שלא הביאה עמה תקווה. במקביל, באו אליו חבריו. ביניהם היה ידידו הקרוב שאף התגורר בשכונתו, ר' יעקב שניידר ז"ל, יחד עם בנו החתן, ר' אהרן שיחי', שבאותה השבת נערכה בביהמ"ד דגור שמחת ה'אופרוף' שלו. הגר"ש שמח עמם, וביקש מהחתן שיתפלל עליו תחת החופה. ואכן, למחרת, בעמדו תחת חופתו, התפלל עליו החתן בלא שידע כי בשעה זו כבר פרחה נשמתו לגנזי מרומים.

"במוצאי שבת, ביקשנו עוד לקרוע שערי שמים, והחלטנו לארגן תפילה לרפואתו, בבית הכנסת שבמוסד הרב קוק", מספר לנו בנו. "היה זה בימים שלפני עידן הפלאפונים, והצפי היה שיגיעו בודדים. להפתעתנו, תוך דקות אחדות גדשו את ההיכל יותר ממאה איש שהתאספו בשעה הקרובה לחצות, כשתפילתם בקעה רקיעים. כשחזרנו, סיפרנו לאבא שאנו שבים כעת מהתפילה וכי היו שם המונים. הוא לא הבין איך העזנו לעשות זאת. 'מה פתאום קוראים לאנשים בשעה כזו, למה להטריח סתם יהודים. אין להם מחר עבודה?'"

היום האחרון: סודו של הרבי

ועם צאת השבת, הגיע הרגע שבו גילה את סודו. היה זה בלילה אחרון לחייו, אז נחשף הסוד שהיה טמון במשך שלושה עשורים במעמקי המגירה הנעולה בסלון.

"הוא ביקש לקרוא לאשתו, לאמא תחי', והורה לה להביא מהמגירה הנעולה את 'מחברת מספר שבע'. המחברת הובאה אליו, והוא פתח אותה", משחזר הבן, "והראה לאמא את המילים שהיו כתובות שם שחור על גבי לבן: 'יש לך שלושים שנה לחיות'. היה זה בכסלו תשנ"ה. שלושים שנה בדיוק אחרי שאותן מילים נאמרו לו, בחשוון תשכ"ה".

"עברו מאז שלושים שנה", אמר אבא, "והנה, הנבואה של הרבי התקיימה. הוא אמר לי: יהיה לך עולם הזה ועולם הבא. והנה, יש לנו עולם הזה: זכיתי והקמתי בית של תורה, עשיתי מהפיכה במוסד הרב קוק והמקום הפך לבית יוצר לתורה, נעשיתי רב ודיין, יש לנו ילדים וחתנים תלמידי חכמים. נקווה שגם עולם הבא יהיה לי כפי שהרבי הבטיח".

"אמא התייפחה", מתאר הבן את אותן שעות דרמטיות, "אך אבא היה ממוקד ומשימתי. היה נראה שהוא פועל לפי תוכנית מסודרת שהתגבשה אצלו הרבה קודם לכן, כשהוא יודע היטב מה עליו לעשות. מאותו רגע, הוא נכנס לפעולה כשהוא מנסה להספיק כמה שיותר, ביומו האחרון עלי אדמות".

נראה היה שהכל היה מתוכנן אצלו, לפרטי פרטים. "קרא לגיסי, חתנו הרב מובשוביץ, והורה לו להכין שתי צוואות. גיסי ניסה להתחמק ולומר שעוד לא הגיע הזמן, אך הוא התעקש כשהוא יורד עמו לפרטים: צוואה אחת ביקש שתהיה על הבלנק הרשמי – כשצוואה זו היתה מיועדת לבני קהילתו. השניה על נייר חלק, כשזו היתה הצוואה המיועדת לבני המשפחה".

בשתי הצוואות, שנרשמו ביום פטירתו – הן נושאות את התאריך אור ליום א', ג' בכסלו – הוא מפרט בשורת הנחיות בדיוק כיצד עליהם לנהוג. מבני הקהילה הוא מבקש להמשיך ולנהוג בהתאם לתקנות שתיקן בחייו, ואף מוסיף ומבקשם כי יקבלו את חתנו כרב ומורה הוראה. במקביל, הכין את הצוואה לבני ביתו.

ניכר היה כי הגיע לשלב הזה בחייו כשהוא מוכן ומזומן. את הצוואה כתב בצלילות מוחלטת ("כשכתב את המילים 'בהיותי על ערש דווי' ביקש לבדוק האם כותבים דווי עם שני ווין או עם וו אחת. ועוד הורה לחתנו להביא תהילים ולכתוב כפי שנכתב במקרא"... מי יתאר ומי ימלל ישוב הדעת שכזה בזמן שכזה…). היו לו הנחיות פרטניות לגבי ההלוויה: שיטבלוהו קודם לכן במקווה, ויקברוהו בהר תמיר, סמוך לקבריהם של חבריו.

ועוד פרט חשוב ביקש שירשם בצוואתו. באותה צוואה מדגיש שלא יכתבו על מצבתו תארים מלבד המילה 'הרב', אך תואר אחד ביקש שייחקק על מצבתו: "מחסידי גור".

בקשה אחרונה: לשרוף את המחברות

ניכר היה כי הוא מתכונן במרץ לקראת המעבר לעולם אחר. אמנם, לא ידע האדם את עיתו, אך הוא ידע כי נותרו לו אך שעות, והוא נערך לכך היטב קודם לכן. כשאמרו לו שקרוביו הגיעו לביתו, התחמק. הזמן יקר מכדי להעבירו בשיחות.

בנו, שהיה צמוד אליו מתחילת השבת, ביקש ללכת לישיבה. הוא ביקש את רשותו והאב ענה לו "תעשה מה שאתה מבין". "יצאתי לישיבה", הוא מספר, "והתקשרתי מהטלפון הציבורי לגבאי, רבי חנינא שיף ז"ל. הוא שאל מה מצבו של אבא ועניתי שלא טוב. אמר לי: אצל הרבי נפתח בשעה חמש, תבוא ואכניס אותך הראשון.

"בינתיים, אבי קרא לי והתקשרו לקרוב משפחה שהתגורר ליד הישיבה. הוא הגיע לישיבה וביקש שאבוא עמו במונית, אך סירבתי. 'אני אמור להיות אצל הרבי מגור בחמש, אמרתי. הוא התעקש, ובזכותו זכיתי להגיע לאבא עוד בטרם יצאה נשמתו".

באותן שעות אחרונות, הסדיר את כל ענייניו. נפרד מאשתו ומילדיו, ואז היתה לו גם בקשה אחת, שנגעה לאוצר היקר עליו שמר מכל משמר: המחברות של הרבי.

הוא הגיש להם את המפתח של המגירה שבה היו נעולות המחברות, ואמר להם: "במגירה ישנן את המחברות שבהן רשמתי את מה ששמעתי מהרבי זי"ע. אתם יכולים לקרוא בהן, אך מיד לאחר ה'שבעה' תראו לשרוף את כל המחברות, למעט המחברות שבהן רשמתי את ה'שמועסן' וה'ווערטער' אותם שמעתי מהרבי".

כמה שעות לאחר מכן, בשעה 4.20 אחה"צ, עלתה נשמתו בעוד בני משפחתו סובבים את מיטתו. היה זה בשנת הנ"ד לחייו, שלושים שנה בדיוק לאחר שרבו, ה'בית ישראל' אמר לו את המילים שהפכו לצו חייו: יש לך שלושים שנה. אם תנצל אותן, מוטב.

כהוראתו, נערכה ההלוויה מיד, וללא הספדים. לפני ההלוויה, כאשר היתה המיטה בבית ההלוויות שמגר, הגיע לפתע לבית ההלוויות הרבי, ה'פני מנחם' זי"ע, ופניו סמוקות. הוא שהה שם דקות אחדות, ומעט הנוכחים שהיו שם ראו מקרוב את סערת רוחו. ואז ניגש אליו רעהו הקרוב של הגר"ש, ר' יעקב שניידר ז"ל, וביקש מהרבי שיאמר מה.

הרבי הביט על מיטתו של רבי שילה, ואמר רק את דברי המשנה ב'מועד קטן': "בראשונה, היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר מהמיתה עצמה", כך ציטט את לשון המשנה, ושאל: "ועכשיו, האם לא קשה לנו יותר מהמיתה עצמה?". יותר לא יסף. הכאב היה ניכר היטב על פניו.

בשבעה, הגיע הרבי לנחם את האבלים, בנו ר' יהודה שיחי', והסב ר' יצחק ז"ל. בדבריו אמר להם: "ה' נתן לכם 54 שנה מתנה טובה", (ראו מסגרת).

"במהלך ימי השבעה", מספר הבן, "כל מי שהגיע, ביניהם רבנים וראשי ישיבות, ביקש לברר האם נכונה השמועה שכך אמר לו הרבי. לכל אחד מהם אמרתי: אכן כן, בעיני ראיתי את המילים מופיעות במחברת, שחור על גבי לבן..."

ואכן בימי השבעה עברו בני המשפחה על הכתוב במחברות, כשבשיחתנו עם בנו הוא מבהיר לנו שאכן היתה סיבה מיוחדת לשריפתן כשזו היתה הסיבה לכך שכותבן דאג למנוע את פרסומן – היו שם נושאים רבים שנגעו לחייהם של אחרים, כשמתוך אותה זהירות שלמד מרבו ידע כי הנזק שיגרם לאותן אנשים בחשיפת הדברים רב על התועלת.

מסיבה זו, מיד לאחר שקמו מהשבעה, יצאו למרפסת והעלו באש את 27 המחברות. אלו שכל דפיהן היו מכוסים בכתב היד הרהוט של האב, ואשר נכתבו לאורך 18 השנים שבהן זכה לחסות בצילו של עמוד האש. בתוך הדברים שעלו בעשן היו גם המילים שנכתבו שלושים שנה קודם לכן, ואשר נגעו ליום בו תושלם שירת חייו.

השלים ימיו: סיפור חיים פלאי

"למחרת השבעה", מספר בנו, "נכנסנו, אני וגיסי שיחי', אל הפני מנחם זי"ע. הוא אמר לנו: בקדמונים נכתב שכאשר אדם נפטר אסור להרבות בשבחו שמא יאמרו לו בעלמא דקשוט, כך אומרים עליך והרי לא היית כן. אך כאשר אדם נפטר צעיר אפשר להרבות בשבחו, שכן יוכל להצטדק ולומר: אילו הייתי נשאר בחיים, יכולתי להגיע לכך...

"אצל אביכם זה שונה", אמר להם, "הוא השיג ומילא את תפקידו. כל ימיו התכונן לקראת הרגע שבו ימלא שליחותו, והוא זכה והשלים תפקידו".

"ואכן, במבט לאחור", מסכמים בני משפחתו, "סיפור חייו של אבא זצ"ל היה פלאי. הוא הגיע אל הרבי ה'בית ישראל' זי"ע בדרך פלאית, בניגוד לכל צפי, דבק בחסידות על אף שהנהגות אלו היו זרות ואפילו מנוגדות בתכלית לאורח חייו, הוא זכה לסייעתא דשמיא עצומה ועשה חיל בתורה כשהוא הופך לרב ודיין בישראל. אך מעבר לכך, אין ספק כי מה שגרם לו להגיע לאן שהגיע היו המילים ששמע בשעתו מהרבי זי"ע. הן היו אלו שעיצבו את חייו".

(כתיבה: ישראל הרשקוביץ, ישראל לב. צילומים: ארכיון המשפחה, אלחנן קוטלר. פורסם בעיתון 'בני היכלא', הוצאת מוסדות 'פני מנחם', סוכות תשפ"ה. תודתינו לעורכים על רשותם לפירסום הכתבה)