ירושלים של מטה: היכן טמונים כלי המקדש?



רבים משוכנעים כי כלי המקדש ובהם המנורה טמונים במרתפי הוותיקן ברומא אבל רוב העיניים מופנות לירושלים של מטה. לרגל תשעה באב, 'ירושלים החרדית' משרטט קווים ונקודות ציון סביב המקורות ההיסטוריים ומנסה להתחקות אחר הגרסאות השונות אודות הימצאותם של כלי המקדש. מחדש התכלת' שנסע עד לרומא בכדי לחפש את כלי המקדש במרתפי הוותיקן, ההפלגה לאפריקה, ההכרעה של בעל ה'חפץ חיים' והמשלחת של בן האצולה האנגלי לאזור מקום המקדש
 

הכותל המערבי. דוברות הקרן למורשת הכותל

עתיקות ארץ ישראל ניחנו במוטיבים ייחודיים. שלא כבכל אדמות העולם, אדמת ארץ ישראל מוכיחה את שורשיה היהודיים ואת אופי דריה במרוצת השנים. לעבר ההיסטורי של העם היהודי, עדים רבים בדמותן של מטבעות עתיקות, כתבי יד מתפוררים ואפילו כלי בית מפוסלים ומגולפים שונים.

לא ייאמן, אך למרות פגעי הזמן והמלחמות הקשות שתכפו על העם היהודי בארץ ישראל במרוצת ההיסטוריה, אורח חייהם של יהודי ארץ ישראל, מנהגיהם והליכותיהם נשתמרו באדיקות ללא כל סטיות. כוס התרעלה שעברה עליהם, לא רק שלא החלישום, אלא אף חישלום. אחת העדויות לכך הן התגליות הארכיאולוגיות.

התגליות הארכיאולוגיות מעטרות את עמודי החדשות כמעט מידי יום ביומו וחושפות ממצאים מתקופה זו או אחרת המצביעים על אורח חיים יהודי מובהק בארץ ישראל. הממצאים עשויים לכלול שברים של קערות חרס המעוטרות בסגנון האופייני למשפחה יהודית, כלי ליציקת שמן, ואפילו שפה של קנקן בסגנון ייחודי שיכולה לקפל בתוכה הנהגה יהודית.

כך גם המקוואות הרבים שנמצאו בשטחי ירושלים המצביעים על הזהירות המרובה שננקטה לשמירת הטהרה. כידוע, בית המקדש עצמו היה מוקף במקוואות טהרה שנחשפו בשנים האחרונות בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בסביבות הר הבית. לא רק הכוהנים טבלו, אלא כל אדם מישראל, בעלותו לרגל שלוש פעמים בשנה, וכן בכל עת שבא לבית המקדש, היה טובל קודם לכן במי המקוה. ריבוי המקוואות ששרדו עד ימינו, מהווה עדות אילמת לחיי הטהרה שפיכו בירושלים באותה עת.

הארכיאולוג מאיר בן דוב שעסק מזה עשרות שנים בחקר ירושלים והר הבית פרש את סודות האדמה שהיו טמונים בה מאות בשנים על פי ממצאי התגליות שנחשפו בעשרות השנים האחרונות.

"במהלך שנות עבודתי נחשפתי לגילויים ארכיאולוגים רבים" סיפר בן דב לכותב השורות. "קרוב לפינה הדרומית מערבית בהר הבית מצאנו אבן ועליה מסותת באותיות עבריות: "לבית התקיעה להכריז". תחילה תמהנו על פשרן של האותיות, אך מאוחר יותר מצאנו בספרו של יוסף בן מתתיהו כי מידי יום שישי היה עולה כהן למגדל ששכן באותו מקום במדויק ומכריז על כניסת השבת על ידי חצוצרות".

"לימים מצאנו באזור הר הבית כלים שעשויים מאבן רכה. כידוע, כלי אבן לא מקבל טומאה, ואלו היו באותם זמנים מצרך מאד מבוקש באשר הם היו מקפידים לאכול אף חולין בטהרה והוא אינו היה מקבל טומאה. בסמיכות לאחת המקומות אף מצאנו את כלי העבודה עמו סיתתו או כלים אלו. היה פעם שמצאנו ליד הר הבית כלי אבן וחרוט עליו המילה "קרבן" בלשון הקודש בצירוף חריטה של שני יונים כשראשם מוטה כלפי מטה". 

 

ירושלים של זהב

 

אל מחטטי עפרות ירושלים הצטרפו במרוצת השנים לא מעט חובבנים והרפתקניים. לא, כלי חרס מתקופת הביזנטיים לא ממש מעניינם. הם מחפשים כסף והרבה. שמועות עקשניות מספרות כי אדמת ירושלים טומנת בחובה אוצרות אגדיים בכמויות בלתי נתפסות.

האגדה מספרת על משפחת אלה, משפחת קבלנים ירושלמית ידועה, שעלתה מכורדיסטן בשנות החמישים שהתעשרה מאוצרות ירושלים. אותה אגדה מספרת כי בזמנו התגוררו בני המשפחה במערה בשכונת שייח באדר, ליד בנייני האומה. לימים, כשרצה האב להרחיב את המערה, החל לחפור בצדדיה. כעבור שעה קלה מצא לפתע האב פח בנפח 18 ליטר. כשפתח אותו גילה שכולו מלא זהב.

"אני לא שמעתי על מקרה שכזה", מכחיש בן דב את הסיפור בהינף יד. "אתה יודע מה אומרת משפחה שהתעשרה מעסקים מפוקפקים ואינה חפצה שידברו מזה: "מצאנו אוצר". זה שם הקוד המקובל".

מי שירחיק 12 קילומטר דרומה מן העיר ירושלים בחיפוש אחר האוצרות יגיע להרודיון, 'התל קטום' הפסגה שעליו בנה המלך הורדוס את ארמונו. על פי עדות יוסף בן מתתיהו באחד מספריו המפורסמים, הורדוס עצמו קבור שם, ואיתו, כמנהג המסורת באותם ימים, גם כל אוצרותיו.

מוקד משיכה נוסף בבירה הוא מבנה המכונה "קברי המלכים", באזור בתי המלון סמוך למעבר מנדלבאום. במקום זה קבורה הלני המלכה, ואתה כל אוצרותיה. גם אזור מוזיאון ישראל טומן בחובו סיפור, במקרה הזה על אוצרות בית המקדש.

האגדה מספרת שמתחת לאחד המקומות באזור מצויות מחילות, ובהן חבויים כלי כסף וזהב רבים שהובאו לשם מהמקדש לאחר החורבן. האגדה הביאה אל המקום לא מעט שודדים, שנכנסו למערות הרבות המקיפות את המקום וניסו לחפור דרכן, בתקווה להגיע למחילות הסודיות.

בן דב: "אנשים משחקים ברגשות של בני אדם. אומרים להם תלכו לכאן ותמצאו אוצרות. אנשים אלו, בלהט הכסף מסוגלים לעמול על החפירות במשך ימים ארוכים תוך הסתכנות למציאת הזיות מתחת לאדמה".

הלהט להתעשר בקלות הרחיב את גבולות אוצרות האדמה עד לצפונה ודרומה של הארץ. על גבעת קוצים צחיחה ומוזנחת, חמישה קילומטרים ממערב לעיר מודיעין, עומדת חורבת חרובה. רק מעטים יודעים את סודה. מדובר בערימת סלעים ואבנים תמימה למראה, שאינה נראית שונה לכאורה מאלפי חורבות אחרות של מבנים קדומים ברחבי הארץ. אלא שעל פי האגדה, מתחת לסלעים טמון אוצר.

המקור לסיפור נמצא ב"מגילת הנחושת", שנמצאה לפני 70 שנה בקומראן שבמדבר יהודה. המגילה המרהיבה, שאורכה 2.40 מטרים, כוללת רשימה חרוטה באותיות עבריות של לא פחות מ-60 אוצרות אבודים הטמונים במקומות שונים בארץ ישראל.

חוקרים מסוימים אומרים שהרשימה מוצפנת, מציבה אתגר קשה למפענחיה ומותירה מקום רב לפרשנויות. אחרים אומרים שהיא קשקוש מוחלט. אבל יש גם מי שמשוכנע שמדובר בתיעוד נדיר של אוצרות עתיקים, שאת גודלם הדמיון מתקשה לעכל: 3,282 כיכרות כסף, 1,280 כיכרות זהב, 65 מטילי זהב, 619 כלים עשויים מתכת יקרה ועוד, המסתכמים בכמות דמיוניות של 200 טונות כסף וזהב.

גם באזור הצפון נפוצים סיפורים רבים על מטמונים נחשקים. אחד האתרים הבולטים הוא עין-כחל, מעיין מדרום לצפת, סמוך לעכברה. בהר הסמוך למעיין, כך מתארים מקורות יהודיים עתיקים, קבור מטמון של כלים ואוצרות מבית המקדש, או על פי גרסה אחרת - מימי בר-כוכבא. בספרו 'עמק המלך' מתאר רבי נפתלי בן-יעקב אלחנן בכרך את האוצרות: כיכרות כסף וזהב רבים, כיורי נחושת, מחבת מזהב, שולחנות של זהב שעליהם היו מניחים לחם ועוד.

בספר 'שערי ירושלים' תיאר המחשב רבי משה ריישר כיצד לאחר שכוחותיו של נפוליאון כבשו את ארץ ישראל לפני 220 שנה עסקה אחת מהיחידות גם בחיפושים אחר המטמון: "ומלך צרפת נאפולעאן זה כחמישים שנה, שהיה בארץ ישראל, וגם אצלו היה ידוע על ידי ספרי דברי הימים, ששם בהר עין-כחל הכלים גנוזים, וחפר את ההר כמעט עד חציו, אך לריק היה יגיעו ולשווא היה עמלו, כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות, אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח בן דוד צדקינו".

 

 

סודה של המנורה

 

אולם הדבר המסקרן ביותר שהעסיק ארכיאולוגים ומחפשי אוצרות רבים היא עובדת היעלמותם של כלי המקדש. במרוצת השנים סופרו וצוטטו רבות ממקורות שונים באשר להימצאותם של כלי המקדש כשאין ולו בידי חוקר אחד הוכחות חותכות לדבר.

יש מי שמשוכנע שרבים מכלי המקדש ובהם המנורה טמונים במרתפי הוותיקן ברומא. אבל רוב העיניים מופנות לירושלים של מטה, מתחת לאדמה. בעבר, היו רבים שחיפשו את כלי המקדש בירושלים, אולם חרף המאמצים הכבירים שהושקעו במרוצת השנים בידי גורמים ממשלתיים רבים לא עלתה זו בידם.

נתחיל בציטוטו של יוסף בן מתתיהו בספרו על ימיה האחרונים של ירושלים בספרו: "באותם הימים עמד אחד מן הכהנים ששמו היה ישוע בן טבוטיי ואחרי שקיבל שבועת אמנה להיות מוגן על ידי הקיסר בתנאי שימסור כמה מן האוצרות הקדושים, יצא ומסר מחומת ההיכל שתי מנורות הדומות לאלו שהיו מוצבות בהיכל יחד עם שולחנות וקערות ואגנות, הכל זהב מקשה וכבדים מאד. אף הוא מסר את הפרוכיות ואת בגדי הכהן הגדול, לרבות האבנים הטובות, ועוד חפצים רבים שהשתמשו בהם בעבודת ציבור. ולא עוד אלא פנחס הגזבר שנלקח בשבי, גילה את הכתנות ואת האבנטים שלבשו הכהנים וכן הרבה ארגמן ושני, ששמרו אותם לצרכי תיקונים הכרחיים בשביל פרוכת המקדש. יחד עם הרבה קינמון וקידה ומספר רב של סממנים אחרים שהיו מפטמים ומקטירים קטורת לה'. אף הוא מסר אוצרות רבים אחרים, והרבה קישוטים קדושים: שירות זה העניק לו חנינה אע"פ שהיה שבוי, דוגמת החנינה שהוענקה לפליטים". 

מדבריו אנו למדים שלא כל הכלים נמסרו לידי הרומאים. נציין, כי בדברי חז"ל נאמר מפורשות כי כל כלי המקדש רוכזו בידי טיטוס. "מה עשה? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני, והביא כל כלים שבמקדש והניחו בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו".

 כמו כן נראה היה כי כלי הקודש שנשבו היו עיקר תהלוכת הניצחון שערך אותו רשע ברומי, תהלוכה שחזה בה יוסף בן מתתיהו כשהוא מתארה בהתפעלות. אחרי שהוצגו המחזות שהיו עשויות על גבי גלגלים ושבהן תוארו תמונות שונות ממערכות הקרב, מתאר יוסף בן מתתיהו את תהלוכת כלי הקודש: "השלל בכללו נישא בערימות עצומות; אך מעל לכולם בלטו אותם הדברים שנתפסו במקדש ירושלים".

בהמשך הוא מפרט את הכלים אשר ראו עיניו: "שולחן זהב שמשקלו היה כמה טלנטים, ומנורה שאף היא היתה זהב, אך היתה עשויה באופן שונה מאלו שאנו משתמשים בהם בכל יום. קנה מרכזי היה מחובר לתושבת שנסתעפו ממנו ענפים עדינים, והיו מסודרים בצורת קלשון משולש. בקצהו של כל ענף היו נותנים נר; והיו שבעה כאלו".

מה נעשה בכלי המקדש אחרי תהלוכת הניצחון? אף כאן אנו זקוקים לעדותו של יוסף בן מתתיהו שכותב במקום אחר: "אחרי שנסתיימו טקסי הניצחון והאימפריה הרומאית התבססה על בסיס איתן ביותר גמר אספסיינוס בלבו והקים מקדש שלום. כאן אצר את כלי הזהב ממקדש היהודים שבהם השתבח. אבל ספר התורה ואת פרוכיות המקדש הוא צווה להכניס ולשמור בארמון.

עד כאן נראים הדברים ברורים. אולם מכאן ואילך, על דבר גורלם של כלי הקודש אחרי שמקדש אספסיינוס נשרף, ישנן מספר מסורות. נציין, כי כולם מתחילים בתקופה מאוחרת יותר כשרומי התחילה לשקוע.

בספר 'נהרי אש' (לקט מכתביו של רבי אברהם שמעון הלוי הורביץ, משגיח ישיבת חכמי לובלין) במכתב מ"ה מסופר שמקובל מפי הזקנים שהאדמו"ר מראדזין 'מחדש התכלת' נסע עד לרומא בכדי לחפש את כלי המקדש במרתפי הוותיקן, כיוון שרצה לראות בעיניו את פתילי התכלת אשר בפרוכת המסך. אבל כאשר הגיע לוותיקן לא מצא כלום מכלי בית המקדש. על פי המכתב, האדמו"ר פנה לממונים, שלא ידעו לענותו היכן נמצאים כלי המקדש. רק קרדינל זקן אחד סיפר לו ששמע מזקנו, שבעת מלחמת רומא-גרמניה בשנים לפני -700 שנה גנזו הרומאיים את אוצרות המקדש במחילות, ושרפו בשריפה גדולה את מה שלא הספיקו להסתיר, כדי שלא יפלו בידי הגרמנים. מהמולת המלחמה ברחו הקרדינאלים האחראים על הגניזה ומהם נהרגו, ונשכח מקום המטמון.

לפי מסורת רומאית אחרת נפלה המנורה לתוך נהר הטיבר בשעה שמקסנטיוס ניסה לעבור את גשר מילביה אחרי שנוצח בסקסה רוברה. אך החוקרים מפקפקים באמיתות הסיפור הזה מאחר שאין כל סימן לכך בקשת קונסטנטין שהוקם במיוחד כדי להנציח את נצחונו על מקסנטיוס בקרב זה.

גם מכתבי בנימין מטודלה, הנוסע היהודי המפורסם, עולה כי הוא עצמו ראה אותם. מטודלה יצא מספרד לעולם הגדול. ארבע עשרה שנים נסע. ביקר בכל ריכוזי היהודים. ראה ורשם. לספרד שב בשנת ד' אלפים תתקל"ג. הוא כתב שבמהלך ביקורו ברומא ביקר במערה ובתוכה, כך סיפר, קבורים עשרת הרוגי מלכות. הוא התפלל על קברם. ושם, במערה, לטענתו, ראה את כלי בית המקדש.

 

ה'חפץ חיים' שרף את המכתב

 

ממקורות היסטוריים נוספים עולה תמונה אחרת לגמרי. על פי אותם מקורות אוצרות המקדש אינם נמצאים עוד ברומא, וייתכן שחלקם הגיעו בחזרה אל ירושלים.

תחילה נצטט את ההיסטוריון 'תיאופנס' הקושר את היעלמותם של כלי הקודש בפלישתם של הוונדלים לרומא לפני כ-600 שנה.

הוא מספר כי שלושה ימים אחרי שנהרג הקיסר 'מקסימום', כשנכנס גייזריך הוונדל לרומי, הוא שלח באוניה את כל הכסף שמצא ברומא ואת הדברים היקרים ביותר שמצא שם, וביניהם היו כמה אוצרות ואבני חן שהיו שייכים לכנסיות וכלים עבריים שטיטוס הביא לרומא אחרי כיבוש ירושלים והפליג עמם לאפריקה.

ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס מקיסריה היה הסופר הרשמי של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, והוא היה עד ראייה לרבים מן האירועים שעליהם כתב. בספרו 'ההיסטוריה של המלחמות' כותב פרוקופיוס שכאשר גייזריך מלך הוונדאלים פלש לרומא הוא החריב בה כמה כנסיות ומהן שדד אוצרות רבים, ובתוכם שדד מלך הוונדאלים גם את כלי המקדש שהקיסרים אספסיאנוס וטיטוס העבירו לרומא אחרי חורבן הבית.

אולם, כשמונים שנה מאוחר יותר, בשנת תקל"ג בליסריוס, שר צבאו של הקיסר יוסטיניאנוס, כבש את הממלכה הוונדלית באפריקה ועימו האוצרות שנלקחו מרומא.

פרוקופיוס מספר, שיהודי אחד שראה את 'אוצרות בית המקדש שאספסינוס וטיטוס לקחו מירושלים' מוצגים לראווה הוא ניגש אל אחד ממקורבי הקיסר ואמר לו שמקומם של אוצרות אלו הוא בירושלים, ועל כן באה הרעה למי שמחזיקם מחוץ לירושלים, וזו הסיבה להפסד של רומא מפני הוונדאלים וזו אף הסיבה לנפילתם של הוונדאלים שוב בידי הרומים. אז הקיסר השתכנע מדבריו ושלח את האוצרות אל 'המקדשים של הנוצרים בירושלים'.

מה עלה בגורל הכלים אחרי שובם לירושלים? מכאן ואילך לא ידוע גורלם של אוצרות המקדש. יש המשערים שנשדדו מהכנסייה בזמן כיבוש ירושלים על ידי הפרסים שנים אחדות לאחר מכן ויש ששיערו שהכלים הוחבאו מבעוד מועד והם חבויים עד היום במרתפים הענקיים של הכנסייה, מתחת למבני הרובע היהודי בירושלים.

בספר "הכל לאדון הכל" – סיפור חייו של הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל ממעמידי הדת על תילה בארה"ב, מובא כי בזמנו אירע שיהודי אחד עבד את חלקת אדמתו בארץ ישראל, לפתע נפער תחתיו בור גדול, והוא נפל לתוכו עם מחרשתו. כשהתרגלו עיניו לאפלולית, נחשפו עיניו לכלי זהב נוצצים ובוהקים שהאירו את המערה באור יקרות.

הוא התבונן בהם מקרוב, ואז העלה השערה כי המדובר בכלי בית המקדש אשר כפי הנראה הוצפנו למשמרת כאלפים שנה קודם לכן. הוא כיסה את המערה באדמה, וחיפש דמות תורנית דגולה לחשוף את תגליתו, ולהרגיע את מצפונו.

הוא חשש להפקיד את הסוד בידי מאן דהו מארץ הקודש מחשש שהדבר יתגלה, לכן בהזדמנות הראשונה נסע לארה"ב ובירר על גדול בתורה, ואז נודע לו על הרב הרמן שהיה מפורסם בצדקותו.

הרב הרמן בירר אצלו את הדבר בדייקנות, וכשנוכח לדעת כי אמת בפיו, החליט כי הראוי ביותר לענות על שאלה זו הוא בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל אשר הארץ האירה מתורתו וגדולתו, מה גם שידיו רב לו בכל עניני המקדש וקדשיו.

הרב הרמן העלה את שאלתו על גבי הכתב ושיגר את המכתב לבנו הרב נחום דוד ששהה באותה עת בישיבת מיר שבליטא, כדי שבהזדמנות הראשונה יסור לראדין, עיירתו של החפץ חיים, שהיה באותה עת כבר ישיש מופלג, שיורהו מה עליו לעשות.

החפץ חיים שהקריאה כבר קשתה עליו, הורה לר' נחום דוד לקרוא בפניו את המכתב. הוא הקשיב בריכוז רב לכל הענין, לאחר מכן הוציא ספרים אחדים מהארון ועיין בהם זמן ממושך, לאחר זמן אמר בהתרגשות כי לאור תיאור המקום בו התגלו הכלים, יתכן בהחלט שאלו הם כלי בית המקדש.

החפץ חיים עצמו שרף את המכתב באש, ואף הורה לר' נחום דוד לשמור את הדבר בסוד כל עוד היהודי בחיים. "כנראה, עוד לא הגיע הזמן", מלמל ה"חפץ חיים" חרישית. "עוד מוקדם מדי..."

רק כעבור שנים רבות, כאשר כבר היה ברור כי היהודי אינו בין החיים, סיפר ר' נחום דוד את הסיפור לבני משפחתו.

 

בן אצולה אנגלי

 

לאורך השנים נערכו באזור המקדש חפירות רבות בניסיונות למצוא את אוצרות המקדש. כמעט באורח קבע החפירות הולידו גם שערוריות. אחת מהן היתה בשנים תרס"ט – תרע"א.

משלחת חפירות, שבראשה עמד אזרח פיני בשם ולטר הנריק יובליוס, הגיעה לעיר דוד וביקשה להתחקות אחר התעלומה הגדולה.

יובליוס העריך כי קיימות מחילות תת קרקעיות, המובילות מאזור מעיין הגיחון שבתחתית נחל קדרון אל תוככי הר הבית, וששם, בחללים נסתרים, שוכנים זה אלפי שנים ארון הברית ואוצרות בית המקדש הראשון.

הוא החליט לקחת את הסיפור הזה לידיים ולחפש את כלי המקדש. בהמשך דרכו רתם למשימה את קפטן מונטגיו בראונלו פרקר, בן אצולה אנגלי. רעיון חיפוש האוצרות קסם לקצין הבריטי הצעיר והוא עזב את הצבא והקדיש את מרב זמנו לעניין זה.

דא עקא, שעניין השגת זיכיון החפירה התנהל בעצלתיים. ראשי "התורכים הצעירים" אמנם הסכימו להעניק לפארקר זיכיון חפירה תמורת סכום של 500 לי"ש ובתנאי שתימסר להם מחצית משלל החפירה, אך בירושלים לא היו הדברים פשוטים כל-כך.

חברי המשלחת שחפצו לרכוש את הקרקע גילו את הביורוקרטיה הירושלמית במלוא עוצמתה. כמאתיים אנשים טענו לבעלות על הקרקע בגבעת העופל, אחדים מהם סירבו למכור, ואילו אחרים דרשו מחירים מופרזים תמורת פיסות-קרקע קטנות.

שלטונות העיר לא היו להוטים לעודד את המכירה, ורק לאחר התרוצצויות מרובות של פארקר בין קונסטאנטינופול לירושלים ולאחר התערבותם של הווזיר הגדול ושל שר-האוצר התורכי הוסכם, כי העירייה תפקיע את הקרקע תמורת תשלום של שני פראנק בעד פיק מרובע (כלומר, 0.55 מ"ר).

זה לא נגמר כאן. לאחר שהושגה הסכמה התרחשו בקונסטנטינופול זעזועים פוליטיים, שעיכבו את תחילת החפירה ואילצו את פארקר להתחיל את מלאכת השכנוע מחדש ולקשור את החוטים עם בעלי שררה חדשים.

לימים סיכם פארקר את הדין-וחשבון לאגודה בהבעת תקווה, כי בקרוב יתוחם למענם השטח ויחלו החפירות. פארקר הוסיף, כי כבר דאג למרבית הציוד הדרוש, וכי בירושלים ניתן להשיג כמעט את הכול, כולל סולמות מפלדה, שאותם ביקש יובליוס במיוחד. מאנגליה יש לשלוח רק מנורות-חשמל, שאפשר יהיה לטעון אותן במלון "פאסט".

כעבור חודשים ארוכים של עיכובים הותר למשלחת להתחיל בחפירות. האזור נסגר למבקרים ועשרות פועלים עבדו יומם ולילה במשמרות בנות ארבע שעות לאורן של מנורות גז.

תוך כדי עבודה הם ניקו את נקבת השילוח ממשקעי סחף בני אלפי שנים. לרשות המשלחת עמדו שרטוטיו של יובליוס ומדידותיו של המהנדס ולש. לפי הנחיותיו של ולש חפרו הפועלים באזור הפיר, ולאחר שחפרו 60 רגל הגיעו לתעלה.

כדי לעבוד בניקבה, שהיתה מלאה בוץ, הוסט זרם המים מנתיבו. אנשי המשלחת בנו סכרים, שאבו את המים וניקו את הניקבה ממשקעי סחף בני אלפי שנים. לדברי חברי המשלחת היה גובהה של הניקבה במקומות מסוימים כ-18 ס"מ בלבד כאשר נכנסו אליה לראשונה, אך לאחר עבודות הניקוי אפשר היה ללכת בקומה זקופה לכל אורכה.

במהלך החפירות, הלחץ על פרקר גבר והוא החליט לפנות לארכיאולוג הצרפתי איג לואי ונסאן, איש בית הספר הצרפתי למקרא ולארכיאולוגיה בירושלים, שיצטרף למשלחת.

ונסאן, חוקר בעל מוניטין בשנות השלושים לחייו, החליט להצטרף לחפירה המסתורית. הוא עסק במדידות מדוקדקות של המנהרות שחשפו החופרים. ניכר היה בו שהוא שקוע כולו בניסיון לגלות מידע ארכיאולוגי חדש, ופחות מאמין לאגדות על אוצרות בית המקדש.

אולם פרקר החליט לחפור גם בהר הבית, כדי לנסות למצוא בכל זאת את אוצרות המקדש.

בזמן חגיגות אחד מחגיהם של המוסלמים, הוא פנה אל השיח' חליל, שהיה ממונה מטעם הוואקף על מסגדי הר הבית. לידי השיח' שולשל סכום כספי נאה, ובתמורה הוא דאג ששומרי הר הבית יישלחו לחופשה לרגל החג.

פרקר ואחדים מאנשיו נכנסו באישון לילה למתחם הר הבית, וכאמור, ערכו חפירות באזור אורוות שלמה ומתחת לאבן השתייה במשך תשעה לילות רצופים. החפירה התנהלה ללא הפרעה, תוך הסכמה שבשתיקה מצד שלטונות העיר.

עד שדבר החפירה התגלה, והם נאלצו לנוס ליפו.

על פי אחד מחוקרי ההיסטוריה, אחד משומרי המסגד גילה את העניין במקרה. האיש, שלא היה בסוד העניינים, הגיע להר בחצות הליל כדי לעשות שם את הלילה, שכן ביתו היה מלא אורחים. להפתעתו גילה קבוצת אירופאים עובדת בהר וחש להזעיק עזרה.

לדברי החוקר הגרמני גוסטאב דאלמן חשף את העניין אחר משומרי שער המוגרבים, שסכום השוחד לא הספיק לו.

עיתון "החרות", שדיווח בהרחבה על הפרשה, מסר, כי האנגלים, שלא העלו דבר בחכתם, התייאשו ונסעו. העתון דיווח, כי כעבור עשרה ימים בא מוסלמי אחד אצל המופתי ויספר לו כי הוא ראה בעיניו בלילה אנשים יוצאים ממסגד עומר נושאים שקים.

ואילו בעל הדבר, סרן פארקר, יצא בהצהרה לעיתונות והכחיש את הסיפור כולו. הוא הודיע, כי המשלחת עזבה את ירושלים כמתוכנן ב-18 באפריל. העבודה הופסקה מפאת הגשמים הרבים, שבעטיים היתה האדמה רטובה, ואי-אפשר היה לחפור.

מרגע שנתגלתה עבודת המשלחת בהר-הבית היתה ירושלים כמרקחה. בעיר פרצו מהומות, והתושבים – יהודים, מוסלמים ונוצרים – זעמו על חילול הקודש ועל ראשי העיר, שאפשרו את החפירה. לפי השמועות עזבה המשלחת את העיר ובאמתחתה עשר תיבות מלאות באוצרות בית-המקדש.

פארקר ואנשיו הצליחו לעלות על סיפון היאכטה של וילסון ביפו והפליגו לאנגליה. אך הדי השערורייה רדפו אותם גם בארצם. פארקר השתדל להציג את עבודת המשלחת כעבודה ארכיאולוגית גרידא והכחיש את כל הפרסומים על חיפוש אוצרות.

לטענתו יש לזקוף לזכות המשלחת את זיהוי עיר-דויד הקדומה בגבעת העופל, ולא על הר-ציון, כפי שסברו חוקרים אחרים עד אז. פארקר הוסיף וציין, כי גולת-הכותרת של החפירות היא גילוי כלי-חרס "מזמנם של היבוסים". ממצאים חשובים אלה היו, לדעתו, הגורם לשמועות שנפוצו בירושלים.

בירושלים ובאיסטאנבול לא שככה הסערה במשך שבועות רבים. השייח' חליל, המתורגמן מקאסדר ואחדים מתושבי ירושלים שנחשדו בשיתוף-פעולה עם פארקר ואנשיו הושמו בכלא בביירות. גם מושל העיר עזמי ביי הועמד למשפט, ובית-הנבחרים התורכי, שייחד לפרשה ישיבה מיוחדת, מינה ועדת חקירה מטעמו לבדיקת העניין. העתונות העברית והלועזית הוסיפה לדווח במבזקים קצרים על התפתחות הפרשה. לבסוף נקבע, כי ארגזי האנגלים נבדקו ולא נמצא בהם דבר, וכי הממשלה לא שיתפה פעולה עם המשלחת כלל. גם ועדת חקירה שמינו מוסלמי הודו הגיעה למסקנה, כי לא היתה שום גניבה, וכי לא נגרם נזק לשרידים ההיסטוריים.

פארקר לא שב עוד לחפור בירושלים. מלחמת-העולם הראשונה קטעה את תכניותיו. הוא שב לצבא, נפצע וזכה בעיטורי גבורה. בתום המלחמה שב לעסקי המשפחה, ולימים ירש את אחיו והיה לרוזן ממורלי. בחורף תשכ"ב הוא נפטר באחוזתו בפליימטון בגיל 83.

אגב, מאז שמשלחת פרקר חפרה במקום, חפרו במקום עוד 12 משלחות חפירה. למרות שהיום כבר רווחת הדעה כי אוצרות המקדש לא נמצאים באזור, אף לא מתחת להר הבית, נראה שחפירות באזור מעיין הגיחון ותעלומת האוצרות האבודים של בית המקדש, ימשיכו להעסיק עוד דורות רבים.

 

 

 

 

 

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה