בתוך הרעש והבלגן אל תאבד את עצמך / ממתק לשבת פרשת וירא

פעמים ותחושת הצדק והדאגה לזולת, מביאה אותנו לצאת מעצמינו ולפעול למען מטרה חשובה זו, ואנו מוכנים להקדיש מזמננו לעזור, ואף לגייס אחרים למען המטרה החשובה.

אין ספק שזהו דבר נפלא המעיד על אכפתיות של אדם שמתגייס ודואג למטרה חשובה.

השאלה היא, כיצד יגיב אותו אדם יקר, כאשר למרות דאגתו ושכנועיו, ישיבו אותו אנשים בשלילה?

הוא בוודאי יחוש מתוסכל, סוג של החמצה, יכולתי לתרום לשינוי כזה או אחר, וזה לא קרה.

יתכן ואף ישקול אולי לנסות שוב במקרה דומה? או אולי יאבד אימון באפשרות לשינוי?

אבל לקבל את המצב כפי שהוא, ולהמשיך הלאה ללא תחושות אכזבה, בהחלט נדיר. ואם כן ינהג כך, הרי שהדבר מעיד על אדם שהוא מורם מעם, ומיוחד במידותיו.

בפרשיות הקרובות אנו לומדים מאבי האומה אברהם אבינו ע"ה, את המודל להנהגה זו.אברהם אבינו מתחנן לבורא להציל את סדום ועריה, כדי לשמור על לוט שממנו עתיד לצאת שלשלת מלכות בית דוד. הדיון מתחיל בחמישים צדיקים, ומסתיים בעשרה צדיקים שיכלו להציל את אנשי סדום ועריה.

אבל מה לעשות ואין גם עשרה צדיקים...

ואברהם רואה את קיטור השריפה עולה מכיוון ערי סדום, ומבין שזה רצון הבורא, וכביכול לא הועילו מאמציו.

מידת ההשתוות שבו מבטלת את תחושת ההחמצה שאמורה הייתה להיות, ומביט על זה כ'קיטור הכבשן' (על פי 'אור זרוע לצדיק' עמוד שח')

הוא מבין שהבורא לא חייב לענות בחיוב, וגם לא חייב הסבר למה לא?

כך גם נהג אברהם, כאשר חזר מהעקידה, ונפגש שוב עם נעריו, והתורה כותבת "וישב אברהם אל נעריו, ויקומו וילכו יחדיו...'

למרות כל "הרעש" הגדול של הניסיון הקשה ביותר, בו עמדו בגבורה עילאית, לא הרגיש שום גבהות על שני הנערים ישמעאל ואליעזר שלא חוו את המאורע ההיסטורי...

זו עוצמתה של מידת ההשתוות שהנחיל לנו אברהם אבינו ע"ה.

בזמנים אלו בהם חוסר הבהירות במגוון תחומים הופך להיות נחלת הכלל,

נזכור את מידת ההשתוות, ונשמור על אמונה תמימה, במי שמנהיג את העולם,

ובכך נהווה דוגמה אישית לילדנו/תלמידנו,

ונמשיך לצפות לגאולה שלמה בקרוב.

שבת שלום ומבורך