מהשואה למשואה: הפרופ' שכולם מכירים זכה לפני עשור בתואר 'יקיר ירושלים', והשבוע בגיל 92 ישיא משואה

20.04.25 / 17:17

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImage('d18e8be1-60c3-4e31-9b44-fac758782c47','\u003ciframe src=\u0027https://huji-haredi.org/banners/110225-300x100/\u0027 width=\u0027525px\u0027 height=\u002778px\u0027 style=\u0027overflow:hidden\u0027 scrolling=\u0027no\u0027 seamless=\u0027seamless\u0027\u003e\u003c/iframe\u003e\u003ca href=\u0027/Website/BannerClick?id=19244\u0026AreaId=55066\u0027 rel=\u0027nofollow\u0027 style=\u0027width:525px;height:78px\u0027 class=\u0027iframe_cover\u0027 target=\u0027_blank\u0027\u003e\u003c/a\u003e',true);},15],[function() {setImageBanner('d18e8be1-60c3-4e31-9b44-fac758782c47','/dyncontent/2025/4/11/8cb6e44a-0c4e-487f-ad2e-795e1e43da48.jpg',19371,'כתבה כנפי',525,78,true,55066,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('d18e8be1-60c3-4e31-9b44-fac758782c47','/dyncontent/2025/4/24/be00fd86-2a8a-4d87-b085-9f4290e7a716.jpg',19424,'טלוויזיה קוק',525,78,true,55066,'Image','');},15]]);})

תגים: ירושלים , יד ושם , הר הרצל , זיכרון , שואה וגבורה , טקס ממלכתי

לרגל 80 שנה לכניעת גרמניה הנאצית יתקיים הטקס המסורתי בכיכר גטו ורשה בהשתתפות נשיא המדינה וראש הממשלה | ששה שורדי שואה ידליקו משואה

שורדי השואה משיאי המשואה: יד ושם מפרסם את סיפוריהם של ששת מדליקי המשואות בעצרת הממלכתית לפתיחת יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה. העצרת תתקיים בכיכר 'גטו ורשה' בהר הרצל בירושלים, בערב יום השואה - יום רביעי, כ"ה ניסן, בשעה 20:00.

בעצרת, שתעמוד השנה בסימן 80 שנה לכניעת גרמניה הנאצית, יישאו דברים נשיא המדינה יצחק הרצוג וראש הממשלה בנימין נתניהו. יו"ר יד ושם דני דיין יעלה את אבוקת הזיכרון.

$(function(){setImageBanner('f85b1d55-a696-4f57-9bea-4a42adb5071e','/dyncontent/2025/4/11/8cb6e44a-0c4e-487f-ad2e-795e1e43da48.jpg',19371,'כתבה כנפי',510,80,false,55190,'Image','');})

במהלך העצרת יועלו שש משואות על ידי שורדי שואה: משואה ראשונה: אריה דורסט, משואה שנייה: מוניקה ברזל, משואה שלישית: פליקס סורין, משואה רביעית: רחל כץ, משואה חמישית: אריה רייטר, משואה שישית: גד פרטוק. דבר השורדים יאמר על ידי שורדת השואה אווה ארבן. תפילת א-ל מלא רחמים: שורד השואה יהודה האופטמן.

אריה דורסט, 92

פרופ' אריה דורסט, המנתח הכירורג הבכיר מבית החולים הדסה עין כרם – ישא את משואת יום העצמאות ה-77, ביחד עם חמשה שוקדי שואה נוספים.

דורסט הוא כירורג ישראלי ופרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, עמד בראש המערך הכירורגי ויחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם וניהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים ביקור חולים בירושלים. בהתאם לכך, אף זכה בדיוק לפני עשור, בשנת תשע"ה, בתואר 'יקיר ירושלים'.

אריה נולד בשנת 1933 בלבוב אוקראינה (אז פולין). אחיו מריאן נולד ב-1939, אז כבשה ברית-המועצות את לבוב.

ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לתחומי ברית-המועצות וכבשה את לבוב. אביו פרידריך גויס כרופא לצבא האדום. בעת האקציות התחבאו אריה ואמו במרתף בביתה של המטפלת לשעבר של אריה, אישה לא יהודייה.

באחת האקציות נרצח מריאן, אחיו של אריה, לצד כל משפחתו. האם סלומיאה השיגה מסמכים מזויפים ותכננה לעבור לוורשה. לשם כך שכרה פולני שילווה אותה ואת אריה, על מנת שלא לעורר חשד. בוורשה שכרה סלומיאה חדר בדירה של אלמנה צרפתית. היא סיפרה לשואלים שהם פולנים קתולים ואריה גדל כנוצרי קתולי. בעלת הדירה לקחה אותו בכל יום ראשון לכנסייה ולימדה אותו את עיקרי הנצרות.

באחד הימים הגיעו שוטרים לבניין. השוערת עיכבה אותם ואריה ואמו הספיקו לברוח. באותו היום, 1 באוגוסט 1944, פרץ מרד ורשה הפולני. אריה ואמו התחבאו אך כעבור כחודש נתפסו וגורשו ברכבת לכיוון מחנה העבודה פרושקוב. השניים ברחו לעיירה לֶשנה גוּרה, שם אריה עבד כרוכל עד השחרור.

לאחר המלחמה איתרו את האב שהגיע לתל אביב וב-1945 התאחדו איתו בארץ ישראל הודות לסרטיפיקטים שהשיג עבורם. אריה למד בעתודה רפואית, שירת בצה"ל כרופא בחטיבת גולני וזכה בצל"ש אלוף הפיקוד על ניתוח מאולתר תחת אש. הוא הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, ניהל את המערך הכירורגי בהדסה ויזם חידושים בכירורגיה, בטיפול בחולים אונקולוגיים ובפצועים.

לאריה ולרמונה שלושה ילדים ושמונה נכדים.

טריקת הדלת שהצילה חיים

לפני כמה שנים פורסמה ב-N12 כתבה מרתקת על פועלו של ניצול השואה שהפך לאחד מבכירי המנתחים בישראל:

אריה דורסט היה רק בן 7 ביוני 1941 כשהנאצים פתחו במבצע ברברוסה ופלשו לחלקה המזרחי של פולין, שהיה אז בשליטת ברית המועצות. מאותו רגע הוא ואמו נאלצו להסוות את היותם יהודים - ולחיות תחת זהות בדויה. אחרת - היו עלולים להיתפס, להישלח למחנות ההשמדה - ושם לסיים את חייהם.

"הגרמנים פלשו והמציאות השתנתה", מספר פרופ' דורסט שבמקור חי בעיר לבוב (כיום בשטח אוקראינה). "אוקראינים שהכרנו הסתירו אותנו במרתפים ואסמים תמורת כסף. במשך הזמן הבנו שאי אפשר להחזיק מעמד בלבוב, לכן זה הוביל את אמא לסדר לי ולה מסמכים מזויפים שמעידים שאנחנו למעשה פולנים קתולים, ועברנו לגור בוורשה".

בבירה הפולנית השכירו דורסט ואמו חדר בדירה של אישה שהסכימה להסתירם בה - זאת לאחר שסיפרו לה כי הם פולנים קתולים שמתחבאים בגלל שאבי המשפחה הוא למעשה "קצין פולני" בצבא. הם ציינו בפניה כי הם חוששים שהדבר יתגלה - ושיפגעו בהם עקב כך.

"לא ידעו שאנחנו יהודים", מספר דורסט, "זה גרם לנו להרבה מתח וחרדות החשש הזה שיגלו מי אנחנו באמת. אם המקומיים היו מגלים יהודי ברחוב היו אומרים לו 'אנחנו יודעים שאתה יהודי. תשלם לנו כסף ולא נסגיר אותך' - זו הייתה המציאות. היו לא מעטים ששילמו דמי כופר בתמורה לזה שלא יגלו את זהותם".

שוטרים הגיעו לבית

מקרה כזה בדיוק כמעט והוביל לחשיפתו של הילד אריה ואמו. בדירה בוורשה בה הסתתרו התגורר אדם נוסף, יהודי שהתחזה אף הוא לפולני קתולי. "הוא הסתובב ברחוב ויום אחד תפסו אותו פולנים ודרשו ממנו כסף", מספר דורסט. "הוא הגיע הביתה עם הפולנים כדי לשלם להם ואז הם ראו אותי ואת אמא ושאלו מי אנחנו. הם לקחו את המסמכים שלנו ואמרו שהכל מזויף ושהם לא מאמינים לנו, שהם מזמינים את המשטרה ושעוד יראו מה יעשו איתנו".

"המשטרה הגיעה לבית ונתקלה בכניסה בשומרת שהוצבה בפתחו", משחזר דורסט. "הם אמרו לה ששמעו שיש בבניין אישה וילד שהם רוצים לדעת מי הם. היא העסיקה אותם, אני ואמא עלינו מהר לקומה השלישית. היא אמרה שכשנשמע טריקת דלת, שנברח - וכך היה. ירדנו מהר לחצר ומשם לרחוב והם לא תפסו אותנו. הצלחנו לברוח מהבניין ולהסתתר".

דורסט ואמו חיו בזהות בדויה עד לתום המלחמה, אז החלו לחפש את האב ופנו למשרדי הסוכנות היהודית - שם הבינו כי הוא לא נפגע ונמצא בתל אביב. הודות לקשריו של האב כחייל בצבא הבריטי הם הצליחו להשיג אישור לעלות לארץ ישראל. השניים הגיעו לארץ ב-1946 לאחר שהפליגו באונייה שיצאה מאיטליה והתאחדו עם אב המשפחה. עד לסיום המלחמה, דורסט הצעיר ואמו כלל לא היו בטוחים שהוא חי.

ניתוח מאולתר

ב-1952 החל דורסט לימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים אותם ב-1959. הוא שירת בצה"ל החל מ-1960 כרופא בגדוד 51 של חטיבת גולני. בפברואר 1961 ביצע ניתוח שדה בחייל שנפצע באורח אנוש בתאונת דרכים באזור הגבול עם סוריה.

"היה נראה לי שלחייל אחד יש בעיה קשה מאוד מבחינה נשימתית", הוא משחזר. "גם עם הידע המוגבל שלי אז בכירורגיה חשבתי שהדרך היחידה לסייע לו זה לפתוח את בית החזה מיידית. רק החובשים הגדודים והפלוגתיים היו איתי. היה לי ברור שצריך לעשות לו חור בחזה כדי שיינצל".

דורסט, שנקלע למקום ולא היה עם ציוד מתאים, ביצע ניקוז אוויר מחזהו של החייל תוך שימוש באולר, פנס כיס וצינורית גומי ששימשה במקור לשאיבת בנזין. "הפעולה המאולתרת הזו גרמה לכך שחייו ניצלו", הוא אומר. "אני לא בטוח שהיום הייתי עושה את זה. השתמשתי במה שהיה לי והיה לנו מזל". דורסט המשיך את הטיפול עד פינוי הפצועים תחת אש לבית חולים - ועל הפעולה האמיצה והנחושה הזו הוא זכה בצל"ש אלוף ממפקד פיקוד הצפון.

מנתח ראשי ממשלה

המקרה הזה רק חידד את רצונו של דורסט לעסוק בכירורגיה - וכך היה. ב-1972 הוא הקים בירושלים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל. הוא ניהל את מחלקת כירורגיה ב' ועמד בראש המערך הכירורגי בבית החולים הדסה עין כרם במשך 20 שנים, במהלכן הקים בבית החולים את יחידת הטראומה.

בשנת 1999 עבר לנהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים ביקור חולים ובשנים 1985 עד 1990 כיהן כיו"ר איגוד הכירורגים בישראל. במהלך השנים עברו תחת ידיו גם אישים בכירים - בהם גם שניים שכיהנו כראשי ממשלה. "כל כירורג שמנתח צריך לקחת בחשבון אחוז מסוים של סיכונים, אבל אתה יודע מראש שאתה עושה את כל המאמצים לטפל בחולה בצורה הטובה ביותר. האנשים החשובים שניתחתי אמנם חשובים, אבל כולנו חשובים כי כולנו בני אדם".

פרופ' דורסט עסק כל שנותיו בכירורגיה - ודאג להשאיר את העבר הכואב מאחוריו. "העבר נדחק אצלי וכל עניין השואה חזר אליי רק לאחרונה", הוא אומר. "בגלל יחס האוכלוסיה והממשלה לניצולי השואה כשהגעתי לארץ, בהתחלה חשבתי שזו בושה להיות ניצול, אבל במשך השנים הבנתי שדווקא צריך לשמור על הגחלת הזו ולהתגאות בזה שניצלנו ושהצלחנו והקמנו משפחות".

מוניקה ברזל, 88

מוניקה ברזל נולדה בשנת 1937 בברלין. אביה אויגן היה רופא ואמה עדית הייתה אחות חדר ניתוח. אויגן ברח לאנגליה ועדית נאלצה לעבוד שעות רבות בבית החולים היהודי בברלין כדי לפרנס את המשפחה, על כן מוניקה גדלה לצד סבתה גרטרוד. השלוש גרו בחדר אחד בבניין דירות בברלין. בשל המחסור, רוב זיכרונותיה של מוניקה נוגעים למזון.

בספטמבר 1942 גורשה גרטרוד בשילוח לגטו טרזין, שם נרצחה. מוניקה נאלצה לעבור לגור עם אמה בבית החולים. עד השחרור התהלכה מוניקה בבית החולים ללא מסגרת, והרופאים, האחיות והמטופלים היו חבריה היחידים.

בסוף פברואר 1943 בוצעה אקציית בתי החרושת בברלין: פועלי כפייה יהודים רוכזו ושולחו לאושוויץ כדי שברלין תתרוקן מיהודים. במאי ציווה הגסטפו על ולטר לוסטיג, מנהל בית החולים היהודי, לצמצם את סגל העובדים. הוא נאלץ לבחור 300 בני אדם שישולחו לאושוויץ. מוניקה ישבה ברכבת השילוח וחיכתה, אך לאחר זמן מה הורו לה לרדת מהרכבת.

מוניקה חלתה בדיפתריה ובמחלות נוספות, אך החלימה, למרות חוסר הטיפול. החל מ-1944 בילתה לילות רבים במקלטים, אליהם הגיעה לבדה, עקב ההפצצות על ברלין. היא שהתה בבית החולים עד תום המלחמה.

לאחר השחרור עזבו עדית ומוניקה את ברלין והגיעו לשבדיה ומשם ללונדון. עדית התחתנה עם רודי פרידמן, ניצול שואה מברלין, שגידל את מוניקה כבתו.

מוניקה השלימה לימודי רפואת שיניים בלונדון וב-1962 עלתה לישראל. היא ובן זוגה אילן התיישבו בקיבוץ כפר הנשיא בגליל העליון. מוניקה עבדה כרופאת שיניים גיל 70. אילן נפטר מסרטן והוא בן חמישים ותשע. למרות הקושי הנפשי התמידה מוניקה בעבודתה והוסיפה להתנדב.

למוניקה ולאילן ז"ל שני ילדים ושישה נכדים.

פליקס סורין, 93

פליקס נולד בשנת 1932 בעיר מוגילב שבבלורוסיה. אביו נתן היה חייט ופעיל קומוניסטי. עם זאת, בבית דיברו יידיש וציינו את החגים היהודיים. ב-1939 נכנסו הסובייטים למזרח פולין. אב המשפחה נשלח לאושמיאנה לצורכי עבודה, לשם עברה המשפחה.

עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות בקיץ 1941 נמלטה המשפחה מזרחה. בתוך הכאוס שנוצר הופרד פליקס מהוריו ונותר לבדו בשטח הכיבוש הנאצי, שם יעץ לו אדם זר שלא לחשוף שהוא יהודי ושאביו קומוניסט.

פליקס שוטט לבדו זמן רב והגיע למינסק, שם נכלא בגטו והיה עֵד לרצח יהודים. הוא נמלט ונעצר, אך הציג עצמו כיתום רוסי והועבר לבית יתומים. לאחר מספר חודשים חשדו בו שהוא יהודי והוא נשלח למינסק לעמוד בפני ועדה. פליקס הוא התעקש שאינו יהודי וסייעה לו העובדה שלא היה נימול. חבר הוועדה וסילי אורלוב חיזק את טענותיו, ומזכירת הוועדה שהכירה אותו, לא חשפה את זהותו. לימים הוכר אורלוב כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם. פליקס הוחזר לבית היתומים ולא חשף את זהותו עד שחרור האזור בידי הצבא האדום בקיץ 1944.

לאחר השחרור חשש פליקס שאיש מבני משפחתו לא שרד. באחד הימים גילה כי אביו בין החיים ומשרת בצבא האדום. זמן קצר לאחר מכן הגיע בהפתעה לבית היתומים יצחק, אחיו הגדול, אז גילה שהוריו הצליחו להימלט מזרחה ושרדו. האם פרידה והאחות הגדולה רוזה נותרו בחיים בעומק ברית-המועצות. המשפחה התאחדה במולדובה.

פליקס למד בפוליטכניון של אודסה והיה מרצה וחוקר. בשנת 1992 עלה ארצה. הוא נפגש עם בני נוער, סטודנטים ואנשי חינוך ומספר את סיפורו במסגרת יד ושם ופעיל בארגוני שורדים.

לפליקס ולאידה ז"ל נולדו שני ילדים, חמישה נכדים וחמישה נינים.

רחל כ"ץ, 88

רחל כ"ץ לבית לאופמן נולדה ב-1937 באנטוורפן שבבלגיה למשפחת מהגרים, והייתה הבת השנייה מארבעה ילדים. ההורים פייגע-ציפורה ובנימין היגרו לבלגיה מבוקובינה שברומניה. פייגע היתה תופרת ובנימין היה סוחר וזגג.

במאי 1940 כבשו הגרמנים את בלגיה. ביוני 1942 נעצר האב בנימין ונשלח למחנה עבודה בצרפת. משם הועבר למחנה המעבר מכלן שבבלגיה וגורש לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצח בנובמבר 1942.

האֵם פייגע נשאה בעול הפרנסה וההישרדות, כשמטפלת בארבעה ילדים קטנים. האם וילדיה עברו בין דירות מסתור. שכנתם באחת הדירות, מריה לובן, סיפקה להם מסמכים מזויפים וסייעה להם בעריכת קניות בשל חשש לצאת מהדירה. כשגברו סריקות הגרמנים, העבירה לובן את רחל ואת אחיה לדירתה ולאחר מכן מצאה לרחל ולשניים מאחיה מסתור במנזר ליד אנטוורפן. לימים זכתה לובן באות חסידת אומות העולם בגין פעולותיה לסייע למשפחה.

לאחר מספר חודשים הוצאו רחל ואחיה מהמנזר בשל סכנת פשיטה של הגסטפו. הם חזרו לאנטוורפן וחיו עם אמם בדירת מסתור תחת זהות בדויה, בתמיכת אנשי קשר מהמחתרת הבלגית, עד שחרור בלגיה בספטמבר 1944.

לאחר המלחמה למדה רחל בבית הספר "תחכמוני" ובד בבד עבדה וסייעה בפרנסת המשפחה. בשנת 1957 עלתה לישראל, נישאה והקימה משפחה.

בשנת 2000 הצטרפה רחל לעמותת יש – ילדים ויתומים ניצולי שואה וכיום היא יושבת ראש עמותת "עמך" הפועלת לתמיכה בניצולי השואה ובבני הדור השני.

לרחל ולשמואל שני ילדים ושלושה נכדים.

אריה רייטר, 96

אריה רייטר נולד בעיירה וסלוי שברומניה בשנת 1929, הבן הבכור במשפחה דתית חסידית. אריה למד בבית הספר היהודי "עשה טוב" ובתלמוד תורה.

בשנת 1939 סגר המשטר הרומני האנטישמי את בית הספר בו למד אריה. משפחתו גורשה מביתה ועברה לגור במחסן עץ. בשנת 1941 נלקח האב אליעזר למחנה רומני לעבודת כפייה וב-1943 נרצח. אריה ושני אחיו הקטנים עבדו בחנויות לפרנסת המשפחה וסבלו מרעב.

בינואר 1944 נלקח אריה עם עשרות ילדים למחנה עבודה סמוך לעיירה רונק ברומניה, ושם עבד בסלילת דרך ביער ובבניית גשר עץ על פני הנהר, גשר הקיים עד היום. במחנה אריה ישן על דרגש עץ ברפת נטושה וסבל מקור ומרעב.

באוגוסט 1944 הגיע הצבא האדום לאזור והמחנה שוחרר. אריה צעד יחף 80 ק"מ תחת הפצצות הסובייטים ושב לווסלוי. כששב לעיירה היה משקל גופו שלושים קילו. הוא איתר את משפחתו ויחד הם התגוררו במרתף קרוביהם כי ביתם נחרב בהפצצות.

אריה השלים את לימודיו בבית ספר למסחר ולכלכלה. הוא הצטרף לתנועת הנוער בני עקיבא, שימש ראש סניף וסלוי, אסף כספים לקרן הקיימת לישראל ופעל לעליית הנוער. בשנת 1947 שלח את שני אחיו לארץ-ישראל באניית המעפילים "פאן יורק" והמשיך לסייע לעלייה. בשנת 1951 עלה לארץ והתאחד עם משפחתו בבאר שבע.

אריה עבד במשרד האוצר ובבנק מזרחי, שם התקדם עד לתפקיד סמנכ"ל הבנק. בד בבד השלים תואר ראשון ושני בהיסטוריה של עם ישראל. אריה כיהן במגוון תפקידים ציבוריים והקים את מוזיאון סטרומה ובית הכנסת הגדול "סטרומה", בו משמש גבאי למעלה מ-60 שנה. ב-2002 הוענק לאריה אות יקיר העיר באר שבע, כהוקרה על פועלו הציבורי.

לאריה וליהודית חמישה ילדים וכן נכדים ונינים.

גד פרטוק, 94

גד פרטוק נולד בשנת 1931 בנאבל תוניסיה למשפחה דתית בת 11 נפשות. אביו יוסף היה סוחר בדים, חבר בוועד הקהילה, ונדבן לבית כנסת. רבים מלקוחותיו היו לא-יהודים. המשפחות היהודיות והערביות בעיר נהגו לחגוג את החגים יחד.

בנובמבר 1942 כבשה גרמניה הנאצית את תוניסיה. בערב שישי נשמעה דפיקה בדלת והאב נדרש להגיע לתחנת המשטרה. מכיוון שהשבת כבר נכנסה, האב סירב לנסוע והלך ברגל. הוא נעצר למספר שעות, ולמחרת עברו בני המשפחה לעיר חמאם ליף, וחיו תחת זהות בדויה.

האֵם אוכאיה חלתה ונפטרה. אביו של גד התחתן בשנית עם מארי, שהייתה כמו אם לילדיו. כשגברה נוכחות הגרמנים בעיר האב ברח למסתור ומארי שלחה את שני אחיו של גד להסתתר ביער. שאר בני המשפחה עברו אל דודם שהתגורר בעיר גאבס והיה פועל מוגן לאור עבודתו בשירות הצי הצרפתי.

עם הזמן אזלו הכסף והתכשיטים, שניתנו כשוחד לגרמנים שערכו חיפושים בבתים. בשלב זה בני המשפחה היו רזים ורעבים מאוד ורק חיפשו מזון. גד נשלח לשוק לבוש כילד ערבי מקומי על מנת להשיג אוכל גם בפחים.

במאי 1943 נסוגו הגרמנים מתוניסיה. באחד הימים הגיע לבית אדם בעל זקן ולבוש לא יהודי. גד ואחיו לא זיהו תחילה את האיש שהיה אביהם.

המשפחה התאחדה, חזרה לעיר נאבל וחגגה לגד בר מצווה. לאחר מכן עברו לעיר תוניס, שם היה גד חבר פעיל בתנועת השומר הצעיר.

במרס 1948 עלה גד לארץ-ישראל בסירת דייגים איטלקית. הוא נקלט בקיבוץ בית זרע והתגייס לפלמ"ח. לאחר מכן היה חבר בגרעין שהקים את קיבוץ כרמיה, ובסופו של דבר השתקע באשקלון. גד היה צלם חובב, ולימים הפך את התחביב למקצוע.

לגד ולמונה ז"ל ארבעה ילדים ו-13 נכדים.

נושאת דבר השורדים: אווה ארבן

אווה ארבן נולדה בשנת 1930 בדצ'ין שבצ'כוסלובקיה. ב-1935 עברה המשפחה לפראג. אווה למדה בלט וניגנה בפסנתר.

עם הכיבוש הגרמני במרץ 1939 הוחרם ביתם, והמשפחה נאלצה לעבור לדירה קטנה. על אווה נאסר ללכת לבית הספר ולהיכנס לחנויות, והיא חויבה לענוד טלאי צהוב. הורי הילדים היהודים בשכונה התאגדו ופתחו בבתיהם כיתת לימוד עם מורה פרטית.

בדצמבר 1941 גורשה המשפחה לגטו טרזין. תחילה גרו אווה ואמה במגורים משותפים וצפופים, ולאחר מכן בעליית גג עם האב. אווה עבדה בגינת ירק ומדי פעם הבריחה ירקות להוריה. לעיתים ביקרה במגורי הזקנים, שרה להם והשתתפה באופרת הילדים "ברונדיבר".

באוקטובר 1944 נשלח האב לאושוויץ ואחריו נשלחו אווה ואמה. באושוויץ פגשו חברה וזו לחשה לה לומר שהיא בת 18, כדי שתישלח לעבודה ולא לתאי הגזים. כעבור שלושה שבועות נשלחו במסע מפרך לעבודות כפייה באחד ממחנות גרוס-רוזן. בינואר 1945 נלקחו אווה ואמה לצעדת מוות, במהלכה נפטרה האם בזרועותיה של אווה, ונקברה בקבר אחים.

באחד הלילות, נרדמה אווה בפינת אסם. בבוקר, כשהעירו הגרמנים את האסירים להמשך הצעדה, היא לא התעוררה וכך נותרה מאחור. אווה התשושה, המשיכה לבדה לעבר הגבול הצ'כי. חייל גרמני שפגש אותה עמד להרגה, אך חייל אחר אמר לו כי חבל לבזבז כדור והיא במילא תמות תוך זמן קצר.

בשארית כוחותיה הגיעה אווה לכפר פוסטצ'קוב ואיבדה את הכרתה. היא התעוררה במיטה נקיה בביתם של לודמילה וקריסטוף יאן, שהסתירו אותה וטיפלו בה בחום ובאהבה עד תום המלחמה. לימים הוענק לבני הזוג יאן אות חסידי אומות העולם על ידי יד ושם.

אווה הגיעה לבית יתומים יהודי בפראג, למדה סיעוד ועבדה כאחות בבית חולים. במסיבה לרגל הקמת מדינת ישראל פגשה את פטר, ניצול טרזין אף הוא. ב-1949 עלו לישראל. אווה היא אשת עדות, המספרת את סיפורה בארץ ובעולם.

לאווה ופטר ז"ל שלושה ילדים, תשעה נכדים ו-15 נינים.

נושא תפילת א-ל מלא רחמים: יהודה האופטמן, 87

יהודה האופטמן נולד בשנת 1938 בטופולצ'אני שבצ'כוסלובקיה (כיום בסלובקיה). לאור שיתוף פעולה של השלטון הפשיסטי הסלובקי עם גרמניה הנאצית, מצבם של היהודים החמיר אז עברה המשפחה לבודפשט שבהונגריה בשנת 1941.

בשנת 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה ויהודה נאלץ לענוד טלאי צהוב. אמו של יהודה השיגה מסמכי אזרחות שוודית עבור בני המשפחה והם מצאו מקלט בבית מוגן, אך האב נשלח למחנה עבודה. הוא נמלט מהמחנה, הסתתר ביערות ושב לביתו. שבועיים לאחר מכן חיילים גרמנים נאצים שוב לקחו אותו למחנה עבודה.

סבו וסבתו של יהודה הוכנסו לגטו, שם עזרו לאימו לטפל בארבעת ילדיה. לאור הרעב יהודה יצא מהגטו בניסיון למצוא שאריות מזון בפחים, אותם היה מביא לבני המשפחה. בתחילת 1945 שחררו הסובייטים את בודפשט והאב חזר ממחנה העבודה.

לאחר השחרור אובחנה האם כחולת שחפת ואושפזה בבית החולים. תחת המשטר הקומוניסטי, החלו לדרוש מהילדים לימודים בשבת – כולל כתיבה. בשלב זה החליט האב שעל המשפחה לעזוב וב- 1949 הוצע לו לעבור לאוסטריה. בשל מחלת האם הוא החליט לשלוח את יהודה ורחל ושילם למבריחים שיובילו אותם לגבול. הוא נותר עם רעייתו בתקווה להצטרף אליהם בהמשך.

יהודה ואחותו הגיעו לווינה, שם הצטרפו לבני נוער שאיגד נפתלי לאו במטרה לעלות לישראל. הם עברו לאיטליה וב-1950 עלו לישראל. הם נקלטו אצל דודם בצפת ועברו למוסד חינוכי בפתח תקווה. אמם נפטרה בבודפשט. אביהם ושתי אחיותיהם עלו לישראל.

יהודה הגיע לקיבוץ שעלבים במסגרת עליית הנוער, שם עבד במשק חקלאי ולמד. הוא התגייס לגרעין נח"ל והשתתף במלחמות ישראל. יהודה ואשתו יהודית הגיעו למושב תקומה, שם הגשים יהודה את חלומו החלוצי כחקלאי. הוא שימש בתפקידים ציבוריים במספר יישובים באזור, השתתף בפיתוחם ותרם לרווחתם.

ב-7 באוקטובר 2023 שהו יהודה ויהודית בביתם במושב תקומה הסמוך לעזה. הם פונו מביתם למשך ארבעה חודשים, במהלכם התגעגע יהודה לאדמה שהוא כל כך אוהב. המרחק חידד עבורו את החיבור השורשי לארץ והוא נאחז בתקווה לשוב, להתגבר ולבנות מחדש.

ליהודה וליהודית שישה ילדים, 23 נכדים ועשרה נינים.