קריסת 'בסדנו': מי אשם באבדן כספם של האברכים התמימים? / חשבון נפש  

זה קרה לפני כחודש, בקומה ה-9 שבקריה. אל החדר נכנס האלוף במיל' אליעזר שקדי, מי שהיה בעבר מפקד חיל האוויר ולאחרונה נקרא שוב אל הדגל, עם הקמת 'וועדת שקדי' שעליה הוטל לבחון את סוגיית גיוס החרדים. הנוכחים הציגו את עצמם איש בתורו, ואז ניגשתי גם אני אליו.

"האלוף", אמרתי לו, "לי יש משהו שאין לאף אחד כאן בחדר. אני הייתי זה שדאגתי לפטר אותך מעבודתך".

את המבוכה שהשתררה ניתן היה לחוש באוויר. הוא ניסה להיזכר, ואני הזכרתי לו מה אירע לפני כ-15 שנה.

באותם הימים עבדתי בתחום שונה. הייתי אז כתב הצרכנות של עיתון 'המודיע', תפקיד שאותו מילאתי עד לפני מספר שנים. באותה תקופה קמה חברה חדשה שענתה לשם 'בסדנו'.

קהל היעד אליו פנתה החברה היו אברכי הכוללים, להם הציעה החברה להשקיע במוצר הדגל שלה: מכשיר 'סקיי סייבר' – אביזר חילוץ שבעזרתו ניתן היה לקפוץ גם מחלונות הקומות העליונות בגורדי השחקים במקרה של שריפה.

התזה שאותו הציגה החברה באותם הימים של אחרי אסון התאומים, היה שהמוצר יהפוך למוצר בסיס בכל בניין רב קומות בעולם, כך שההשקעה בו תניב תשואת ענק.

באותם הימים, היה קשה שלא להיתקל בפרסומיה של החברה החדשה, שהשחילה, בצעד מקורי, את המילה 'בס"ד' בתוך שמה.

עמודים שלמים נמרחו בעיתונות החרדית, והבאזז' שנוצר סביבה היה עצום. בכל אותם פרסומים כיכב שמו של בעלי החברה: אליעזר גרוס. הוא זה שהציג את ה'סקיי סייבר', כשהוא מספר – להוציא מליבם של המפקפקים - כי הוא עצמו קפץ עם המכשיר החדשני מהקומה העשירית  ועיניכם הרואות: הוא הגיע לקרקע בריא ושלם.

פרט לכך, התפארה החברה בגלריה של אישים שהוצגו כחברי ההנהלה והם שימשו כחלון הראווה שלה. אחד מהם היה אלוף פיקוד העורף לשעבר. בנוסף, התנוסס עליה שמו של מי שזמן מה קודם לכן סיים את תפקידו כמפקד חיל האוויר – האלוף אליעזר שקדי.

בעיני, משום מה, הסיפור לא מצא חן. לא התרשמתי מהתלהבותו המדבקת של גרוס, וביקשתי ללמוד את החומרים מקרוב.

מה שהציק לי היתה השאלה מדוע מי שיש לו מוצר מבטיח ביד, מחפש את המימון אצל אברכי הכוללים. אדרבא, תהיתי בקול, אילו  מדובר בהשקעה כה מבטיחה, הבנקים וגופי ההון אמורים לעמוד אצלו בתור כשהם ישמחו לספק את ההון הדרוש.

שטחתי את הלבטים הללו באזניו של מנכ"ל החברה בעצמו. נפגשתי עמו, וקיבלתי תשובה מפתיעה: "אמנם", אמר לי גרוס, "אין לי בעיה לקבל מימון מהבנקים. אך אני, כ'ישיבעשער' – זה היה הביטוי שבו השתמש – חולם על כך שאוכל לעזור לאברכי הכוללים. והדרך היחידה שאפשר לעזור לאברך כולל להגיע לרווחה כלכלית שתאפשר לו לחתן את ילדיו בכבוד, היא לאפשר לו להשקיע באקזיט שביום מן הימים יכניס מיליונים. זו הסיבה שהקמתי את 'בסדנו', ולכן אני פונה דווקא לאברכים ולא לגופי ההון".

לא רמאי. מדומיין

הדברים נשמעו משכנעים, בפרט שהם נאמרו מתוך להט והרושם היה שהם נכונים (פרומו: זה היה נכון. גרוס הקים את החברה נטו מהסיבה הזו – לסייע לאברכים). ובכל זאת, משהו בתוך הבליל הזה לא הניח את הדעת.

כי עדיין, היה קשה להתעלם מהחיישנים שנכנסו לפעולה, בפרט לאחר שבאותה תקופה התפוגגו כמה חברות שהתגלו כתעשיות עוקץ שהצליחו לקבור מיליוני דולרים שהגיעו היישר מארנקיהם המרוששים של האברכים החרדיים.

החלטתי שאני בודק את הנושא לעומק. לשמחתי, היו לי את הכלים. זמן מה קודם לכן נפגשתי – בהקשר לחברה אחרת – לשיחות רבות וממושכות עם הרה"ג ר' יעקב כהן שליט"א (כיום רבה של 'רמת הצפון' בירושלים) וגיליתי כי מדובר באדם עם יכולות אנליטיות יוצאות דופן והבנה מדהימה בתחום.

בנוסף, גיבשתי צוות שכלל שני מומחים לנושא, כשהיום אפשר לגלות את שמותיהם: יצחק בוקצ'ין ויצחקי בורנשטיין. הקדשנו לעניין שעות כשיחד בחנו לעומק את דו"חות החברה ועברנו על כל המסמכים.

ככל שבדקנו, כך התברר שתחושות הבטן לא טעו. סימני השאלה – שצצו ככל שהחברה החלה להציג מוצרים נוספים כמו אמבולנס מעופף ו'הלימוזינה הארוכה בארץ' – רק הלכו והתרבו.

המסקנה שלנו היתה שחייבים לפחות להזהיר את הציבור מפני ההשקעה החדשה. יצרתי אז קשר גם עם מי שבעלי החברה הצביע עליו כמורו ורבו, הרב מרמרוש מבני ברק. אני עדיין זוכר את התשובה שאמר לי הרב לאחר שהצפתי בפניו את החששות לגביו: "לא", ענה לי לאחר מחשבה, "הוא אינו רמאי. לכל היותר הוא מדומיין ('א מדומיין')..."

כשהמנכ"ל מתעופף

השלב הבא היה לשגר שאילתא לשקדי, מי שעמד אז ב'פרונט' של החברה. שאלתיו האם הוא מודע לכך שנעשה שימוש בשמו בכדי לגרום לאברכים להשקיע.

שקדי לא ענה, אך מסתבר שהוא הגיב מיד: תוך שעות הוא הבהיר לגרוס שהוא מתפטר מתפקידו בחברה. בדיעבד, מתברר שכנראה הוא אכן לא היה מודע למעשיה של החברה.

מסתבר שכמו כל יוצא צבא התגלגלה אליו הצעה לשמש כיו"ר דירקטוריון של חברה כשכל מה שהוא נדרש היה לספק לה את שמו תמורת תמלוגים נאים. ברגע ששקדי, טייס קרב בעברו, זיהה כאב ראש מתקרב, הוא עשה את הפעולה המתבקשת ונטש מיד את המטוס.

בחברה, מכל מקום, ההתפטרות גרמה לרעידת אדמה. עובדה: באותו היום הגיעו אלי, למשרדי באשדוד, הנהלת חברת 'בסדנו' בהרכבה המלא. היו שם גרוס בכבודו ובעצמו, עוד אלוף לשעבר שאיני זוכר את שמו ועובד נוסף שברבות הימים יגייס לו משקיעים רבים.

גרוס חזר על ההסבר שפעילות החברה תקינה לחלוטין וכי מטרתו אחת ויחידה: להעשיר את אברכי הכוללים. אנו, מצידנו, הצגנו את הטיעונים שהוכיחו שאולי כוונותיו טובות אך להבטחותיו אין היתכנות כלכלית.

השיחה נמשכה זמן רב, אך נפרדנו עם אי הסכמות. בהמשך הויכוח כבר עלה לטונים גבוהים. היה זה לאחר שפרסמתי ב'המודיע' כתבה שבה הזהרתי, אמנם במרומז, מפני השקעה בחברה החדשה. הכתבה גררה מיד מכתב עם אזהרה מפני תביעת דיבה מ'בסדנו'.

המכתב יצר מהומה בעתון, כשהמנכ"ל, ר' אלעזר קנופף, נכנס לחרדה של ממש נוכח ההשלכות. המצב הכלכלי השברירי של העיתון לא איפשר לו להיכנס להרפתקאה של תביעה מול החברה, מה גם שהוא חשש להפסיד את הפרסומים הנדיבים של 'בסדנו' שנחשבה לאורך כל השנים האחרונות כאחת המפרסמות הגדולות בעיתונות החרדית.

אלמלי הגיבוי שזכיתי לו מבעוד מועד מר' יוסף קופרברג (יו"ר אגו"י. היה לו ניסיון רב בשיקום אברכים שהסתבכו ב'השקעות' מסוגים שונים) ומהרב ישראל פישביין חבר בד"ץ 'קהילות', סביר שהקריירה שלי ככתב ב'המודיע' היתה מסתיימת כבר אז ולא עשור אחרי.

ובכל זאת, 'המודיע' הפסיק אז לפרסם את 'בסדנו', אם כי בכל העיתונות החרדית הפרסומים כיכבו, ובענק.

לימים, תחזור 'בסדנו' לפרסם שוב ב'המודיע'. אני זוכר עדיין את השיחה שהיתה לי בשעתו עם קנופף, בעלי העיתון. "אנחנו לא מפרסמים את בסדנו", אמר לי, "וזה כשב'יתד' אין יום שלישי אחד בלי עמוד שלם של 'בסדנו'. אם כולם מפרסמים, למה שדווקא אנו נפסיד?"

וכך, עולם כמנהגו נהג. החברה פירסמה בענק, והפרסום השתלם: ה'משקיעים' עמדו בתור בכדי להשקיע אצלה. פה ושם יצא לי לפגוש את גרוס, שבכל פעם דאג לומר לי, כשהוא מזכיר את הנשכחות: לא צפית שנקרוס? אני השבתי לו בכל פעם מחדש: צפיתי, וזה עוד יקרה ביום מן הימים.

בפועל, ארכו יותר מ15 שנה עד שהקריסה – שהיתה צפויה ולא היה צורך להגיע לדרגת נבואה בכדי לחזות אותה – התרחשה, כשקשה להאמין לאלו מספרים דמיוניים היא הצליחה להגיע.

בדו"ח החמור שהוציאה נגדה הרשות לניירות ערך, שהיא היתה זו שקרעה את הלוט מעל החברה ובכך הביאה לקריסתה, מתוארות הדרכים ושיטות הפעולה שאותן ראינו מיד בראשית הדרך: 'שאיבה' של מיליוני דולרים מהמצטרפים החדשים, כשהכספים החדשים שימשו כמימון הדיבידנדים למשקיעים הוותיקים.

ההשקעות כולן, כך מוכח, עמדו על עשרות מיליוני דולרים שהגיעו רובם ככולם מכיסיהם המצומקים של אברכים תמימים. רק בתקופה האחרונה, מאז פרוץ המלחמה, גייסה החברה לא פחות מרבע מיליון דולר ממשקיעים, רובם ככל הנראה מהמגזר החרדי.

ועדיין, על אף ההתפתחויות המסעירות, אנו לא עומדים עדיין בפרק האחרון. נכון לעכשיו קיבלו הנושים – קרי: המשקיעים שמיוצגים בידי עו"ד גיא סרוסי – אישור מבית המשפט להתחיל בהליכים, כך שאנו צפויים לראות תהליך ארוך, מורכב ומייגע, שבו הם ינסו להציל מה שאפשר, אם כי סביר להניח שרובם יאבדו את השקעתם. מי שיצליח בכל זאת להציל את כספו יהיו כרגיל הגופים החזקים כמו הבנקים וחברות ההשקעות שאף הן מושקעות ב'בסדנו'. איך שלא יהיה, מדובר בסיפור בהמשכים שאנו עדיין בעיצומו.

הטעות של 'הגשמה'

אך למרות שאנו לא רואים עדיין את הסוף, אי אפשר שלא להגיע כבר עכשיו למסקנה. ומבחינתי, מי שיש להפנות נגדו את האצבע המאשימה היא דווקא העיתונות החרדית.

כן. גרוס אינו אשם. כפי שכתבתי, אפשר אולי לחלוק על תוצאות מעשיו, אך לא על טוהר כוונותיו. מי שאשם אלו העיתונים, האתרים וכלי התקשורת החרדיים, שלא עשו את הפעולה הפשוטה: הם לא בדקו.

ויותר מכך: גם כאשר הרשות לניירות ערך פירסמה לפני יותר משנה את אזהרתה הראשונה נגד החברה, הם לא פירסמו את האזהרה. כל זאת, מתוך חשש – לא מופרך – שהם יאבדו את הפרסומים של 'בסדנו'.

ומהיכן אני יודע שזו האמת? ממקרה דומה, המקרה של 'קרן הגשמה'.

את קרן הגשמה הקים איש עסקים אחר, אבי כץ, מי שמוכר בעיקר בזכות מיזם מוצלח אחר שלו: חברת 'קופיקס' (קפה ב5 ₪. מי יכול לשכוח). גם הוא נחשב לאיש עסקים ממולח ונועז, וגם עמו ישבתי לא פעם לשיחות ארוכות שבהן זיהיתי את אותה בערה בעיניים ואת הרצון העז להגיע למקום הראשון. אך הוא, בניגוד לגרוס, טעה. הוא לא פירסם רק בעיתונות החרדית. הוא פירסם גם בעיתונות הכללית.

ומה קרה לו? הוא שילם את המחיר מיד. כאשר חברת הדגל שלו, קרן הגשמה, נקלעה לקשיים בעקבות השקעה שהתבררה ככושלת בלונדון, לא עזרו לו גלי ההצלחה והפופולריות עליהם נישא בשל הצלחתה של 'קופיקס'.  כתבה שפורסמה נגדו ב'ידיעות אחרונות' שיפדה את 'הגשמה' לחלוטין.

בעקבות אותה כתבה נכנסו יתר המשקיעים ללחץ והם משכו את כספם. כץ ניסה להסביר שמדובר בבעיה שתיפתר, שהשוק הלונדוני נכנס להאטה כך שמה שנדרש היא מעט סבלנות. אך התירוצים לא עזרו לו. הפרסום השלילי עשה את שלו וחלק גדול מהמשקיעים ברחו. החברה הגיעה אז למה שהוגדר כ'על סף קריסה' ונדרשה לשיקום.

'בסדנו', לעומת זאת, פעלה בתיחכום רב. החברה התמקדה רק בעיתונות החרדית ולא פזלה החוצה. בשיטתיות, רכשה החברה עמודים שלמים, כשהעיתונים והאתרים החרדים נהנו מפרסומים בסדר גודל של מאות אלפי שקלים בחודש. בעיתונות הכללית כמעט ולא פירסמה וכך היא לא 'עלתה על הגריל' כמו קרן הגשמה, כשהיא נהנית מחופש פעולה. כך, אפילו האזהרה של הרשות לניירות ערך לא זכתה ולו לדיווח, גם לא בעמודים הפנימיים.

זמן לחשבון נפש

איך אני יודע זאת? פשוט מאד. משום שלפני כשנה וחצי, כשפורסמה אזהרתה הראשונה של הרשות לניירות ערך, פורסמה האזהרה הזו רק באחד מהאתרים החרדים. יתר העיתונים וגופי התקשורת החרדים מילאו פיהם מים.

האתר היחיד כמעט שהעז לפרסם, היה אתר 'אשדודס' (וכמדומני גם 'חרדים 10'). מדובר באתר מקומי, שהיקף החשיפה שלו יחסית מזערי לעומת האתרים והעיתונים הארציים.

אך מיד לאחר הפרסום התקבלה בקשה מגרוס בעצמו להסיר את הכתבה, תמורת הבטחה לפרסום נדיב. למרבה ההפתעה (או שלא) התברר, כי האתר היה היחיד שפירסם את הידיעה, מה שגרם לכך שבכל חיפוש אחר המילה 'בסדנו' בגוגל קפצה אזהרת הרשות לני"ע. וב'בסדנו', שידעו איך לשמן את כלל העיתונים, התקשו לראות איך ישנו מי שלא צועד בתלם...

מהחסינות הזו נהנתה החברה גם בהמשך, כשהרשות לניירות ערך פירסמה את הדו"ח החריף שבו הוצגו מעשיה של 'בסדנו' ללא כחל ושרק, והרשות הודיעה על פתיחה בהליכים נגדה. גם אז לא נסדקה חומת השתיקה. הידיעה פורסמה בהבלטה בתקשורת הכללית, ורק משם דלפה אל הציבור החרדי.

רק בהמשך, לאחר שהתברר כי החברה אכן מתמודדת עם משבר שממנו תתקשה לצאת, כך שהפרסומים הכבדים הפכו לנחלת העבר (ואגב, חלק מהנפגעים הם העיתונים החרדיים, ש'בסדנו' נותרה חייבת להם מאות אלפי שקלים על פרסומים שלא שולמו עדיין), החלו הידיעות לזלוג טיפין טיפין ולהגיע גם למדורים הכלכליים של התקשורת החרדית.

והיא, אם כן, זו שצריכה להכות על חטא בעת הזו. אילו היו מתעלמים מנהלי העיתונים – והכוונה לכולם בלי יוצא מן הכלל – מעמודי הפרסום שהורעפו עליהם והם סימאו את עיניהם; אילו רק היו זוכרים שהם מחוייבים בראש ובראשונה לקוראים ולא רק למפרסמים – היו זוכים להציל ממון ישראל רב.

למרבה הצער, הם חטאו לתפקידם, והם לא עשו בדיוק מה שנדרש מהם: הם לא עמדו על המשמר, ועל אף שידעו - לא העזו להציג ולו את סימני השאלה הרבים שצצו לאורך כל הדרך כשבלתי אפשרי היה להתעלם מהם. וקבלו ספוילר: הם ממשיכים, גם בימים אלו, לפרסם חברות אחרות, דומות במתכונתן ובטבען, על אף שברור שהם יתגלו בעוד תקופה כ'בסדנואים' הבאים.    

אילו רק היתה מתפרסמת כתבת תחקיר אחת, שבה היו מוצגות השאלות בפני הקוראים ולו כחומר למחשבה – כספם של אברכים תמימים רבים היה ניצל. אך מה לעשות, ובעוד הקוראים משוכנעים שהעיתונים מגישים להם רק חומרים שנבדקו ונמצאו ראויים, הם אינם מעלים על דעתם שכאשר על כף המאזניים נמצאים המפרסמים – אין לשיקולים האתיים כל משקל.

האם כעת הם יערכו חשבון נפש? הרשו לי להיות פסימי. מניסיון.

 * הכותב הוא איש תקשורת חרדי, עורך ובעלים באתרי חדשות ובהם 'ירושלים החרדית'.