ללמוד מיוסי דגן / חשבון נפש נוקב למנהיגות החרדית  

מי שנקלע בתקופה האחרונה לאחוזת מר-לא-גו שבפאלם ביץ', פלורידה, יכול היה לחשוב כי הצעיר הישראלי המעונב העונה לשם יוסי דגן, מתגורר או לפחות מועסק באחוזה הענקית ששייכת במקרה לנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. ובעצם, זו לא בדיוק טעות. היה בכך הרבה מן האמת.

דגן אולי לא מתגורר רשמית במרלגו, אך בתקופה האחרונה הוא שהה שם קצת יותר מביתו שבשבי שומרון (אם כי זהו ביתו הזמני. בית הקבע שלו, כך הוא נוהג לומר, הוא בישוב שא-נור שנהרס בהתנתקות. יש לו בהחלט תוכניות לשוב לשם). הוא נצפה מצטלם ומוציא הצהרות מתועדות עם כל הכוורת של הנשיא הנבחר, החל מסגן הנשיא וכלה בשגריר הנכנס ובשר ההגנה. כולם, כך מתברר, הם חבריו הקרובים.

וזו האמת. את ההיכרות עם הכוורת של טראמפ לא החל דגן בימים של אחרי הבחירות  אלא הרבה קודם לכן. מזה שנים שהוא מקדיש אנרגיות מיוחדות לפוליטיקה האמריקאית, כשהוא אינו מניח את הביצים בסל אחד אלא מתמקד בגזרה הדמוקרטית כמו ברפובליקנית.

בכירים משתי המחנות מצאו את עצמם מסיירים לצידו על גבעות השומרון, בין איתמר ליצהר, טועמים את היינות המובחרים של יקבי הבוטיק המקומיים, ונחשפים על הדרך להיסטוריה של ארץ ישראל הקדומה שבכלל התחילה בשומרון. אין פלא שאפילו נתניהו מוצא את עצמו ממוקם בצד השמאלי בהשוואה לחברי קונגרס ואישים בכירים בממשל טראמפ שקוראים לישראלים להתיישב בכל חלקי השומרון, כשהם מכירים בזכותו של העם היהודי להתיישב 'בכל מקום בישראל'.

את הפירות הוא קוטף בימים אלו, שבהם מתברר כי כמעט כל בעל תפקיד שני בממשל מתהדר ברזומה חריג למדי: כל אחד מהם היה בעברו אורחו של יו"ר המועצה המקומית שומרון אי שם במהלך השנים האחרונות. ואל דאגה: את מי שהוא לא תיזז עדיין בגבעות השומרון, הוא דואג לפגוש בימים אלו במארלגו או בבית הלבן. בשורה התחתונה, במקום להתנחל (רק) על עוד גבעה חדשה ביו"ש, הוא מקים מאחזי קבע בושינגטון.

ולא רק בה. דגן פעל אמנם בפוליטיקה האמריקנית, אך הוא לא דילג גם על הפרלמנט האירופי העויין. בימים אלו הוא הציג את השדולה המיוחדת שהוקמה בקונגרס למען השומרון, אך מה שפחות ידוע הוא ששדולה כזו הוקמה לא מכבר בפרלמנט האירופי. אז נכון, איש לא ציפה שהאנטישמים בבריסל יהפכו לאוהדי ישראל וליקירי המתנחלים. אך אם הטונים שיצאו משם בגינויים נגד ישראל נשמעו לפתע צוננים יחסית לעבר – אין ספק שאת הפרחים יכולים אזרחי ישראל כולם לשגר למועצה המקומית שממוקמת בכלל באיזור התעשיה ברקן.

יחידה רב מימדית

דגן, שאגב בכלל בני ברקי במקור, מאמין בתיאוריית 'דרך ארוכה שהיא קצרה'. כמי שחווה על בשרו את טראומת ההתנתקות אז פונה ונעקר מביתו כשהוא היה מהמתנחלים האחרונים שהתבצרו ופונו מגג המצודה העתיקה בשא-נור, הוא הצליח להתנתק מאשליית 'האהבה תנצח' שהתנפצה בימי ההתנתקות. אז הציבור הישראלי עטף את המתנחלים בהמון אהבה, שלא מנעה משיני הדחפורים להינעץ בבתים ולהפוך אותם לעיי חרבות. מאותו רגע, הוא פועל כשהוא ממוקד מטרה: להביא לכך שהטראומה ההיא לא תתרחש בשנית.

מאז, הוא פועל בעוצמה בכל המישורים. לצד הרחבת ועיבוי הישובים היהודיים הקיימים בשטחי יו"ש שתחת כהונתו – מאז 2015 - הכפילו ושילשו הן את שטחם והן את מספר תושביהם, הוא מקדיש מאמצים לבניית התנחלויות דווקא במוקדי הכח, כשהוא אינו מדלג על אף אחד מהם: זרועותיו מגיעות היום עד למרכז הליכוד שם יודעים בכירי השרים כי כל החלטה שלא תמצא חן בעיני המתנחלים תביא להתרסקותם בפריימריס הקרוב, וזאת בנוסף לנציגים הטבעיים של ההתיישבות (צבי סוכות, למשל, שאמנם עזב את הכנסת לאחרונה היה עוזרו האישי של דגן). וכמו בישראל, כך גם בבריסל ובושינגטון. אין זירה שנשארת מיותמת.

הפעילות הסזיפית הזו נעשית במשך שנים, ותוך התמקדות במטרה. היא כוללת סיורים שנערכים לכל מדינאי, זוטר כבכיר, שמגיע לארץ והוא נחשף למציאות האמיתית כפי שהיא נראית מבעד לעיניהם של המתיישבים. ככל שהדבר נשמע מופרך, אפילו עיתונאים ישראלים ואנשי שמאל זוכים לתדרוכים הללו, כשחלקם אכן מסגלים לאחר מכן תמונת מבט שונה. אך את תשומת הלב העיקרית הוא מקדיש למקומות שבהם מתקבלות ההחלטות האמיתיות. קרי: בזירה האמריקנית.

את התוצאות אפשר לראות בשורת ההחלטות שיצאה מושינגטון כבר ביממה הראשונה לכהונתו של הנשיא, כשהעיקרית שבהן היא ביטול הסנקציות שכוונו נגד המתיישבים. אבל מי שחושב שהמבצע שיצא לדרך בימים אלו בידי צה"ל הפועל בג'נין נולד מעצמו, כנראה שאינו מכיר את המהלכים אותם מקדם דגן בתוך הקבינט. לולי הלחץ שהפעיל, באמצעים מגוונים, על רה"מ ועל חברי הקבינט כולם, המבצע שנועד לתרום לבטחונם של המתיישבים לא היה יוצא אל הפועל, ודאי שלא בימים אלו בהם עסוק צה"ל בלחימה מול שבע זירות, קרובות כרחוקות.

ללמוד מדגן

ומול העשיה המפוארת של דגן שמתאפיינת במבט רחוק טווח, בהתמקדות במטרה ותוך פעילות מסועפת בשורה של זירות, בולטת בחיוורונה הפעילות הדלה של המנהיגות החרדית, לסיעותיה ולמפלגותיה. מדהים לגלות איך בזמן שבו הצליח דגן לבצר את ההתיישבות, פיזית ורעיונית, כשהוא משכיל להעביר לשורותיו גם ח"כים וציבורים שלא נחשבו לאוהדים טבעיים של ההתיישבות – הצליחו השרים והח"כים החרדיים לספק המון הצהרות שהתגלו כבועות אוויר ורק לסגת לאחור.

אם נסתכל אחורנית למשך עשר השנים האחרונות, נגלה כי המנהיגות החרדית שהצליחה לנצל את היותה לשון מאזניים ולנכס לעצמה בכל מו"מ פוליטי את המשרדים המשפיעים ביותר, גילתה בהמשך שיאים מדהימים של חידלון. במציאות הנוכחית מתמודד הציבור החרדי עם איומים הנוגעים לתקציבי הישיבות, אפילו המעונות, שלא לדבר על נושא גיוס בני הישיבות. אין בידה אפילו הישג דל שהיא יכולה לנופף בו.

דגן, בזמן הזה, קידם הצעות חוק, התנחל בלבבות וקבע עובדות מוצקות הן בכנסת והן בפרלמנטים באירופה ובארה"ב. הוא כבש יעדים והציב דגלים, כשהפעם, לשם שינוי, הוא לא מסתפק בהצבת פחונים על גבעות (ולא שהפעילות הזו לא נעשתה). החברים מאגו"י, מדגל ומש"ס, אינם יכולים להתהדר גם לא בהקמת ישוב חרדי חדש ומאושר, על אף שהם החזיקו בכל משרדי הממשלה הרלווטיים. ואל דאגה, גם מה שהם יצליחו להשיג – יתמוסס לאחר שהוא יפסל בידי הבג"ץ הלעומתי שגם את השפעתו הם לא דאגו לקצץ אף שיכלו בהחלט לתרום לכך.

בעוד תקופה נוכל לראות ולסכם: זהו ההבדל בין עשיה מנהיגותית מוכוונת מטרה, מתוך ראיה אסטרטגית ופעילות מקיפה, לבין פעילות שמבוססת על עסקונה שמתאפיינת בעיקר בפתרונות עראיים שנשלפים מהמותן. בינתיים, נייעץ להם שבמקום לדבר, כדאי להם ללמוד קצת מיוסי דגן.