זקנים משער שבתו

על-אלה אני בוכייה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. בתקופת בין המצרים קונן עם ישראל על חורבן בית המקדש, על ירושלים אפופת ההוד שהיתה ואיננה עוד. על ירושלים הנאצלת ששפעה קדושה בכל פינה בה, אבניה שינקו טהרה מהחוסים בצילה, כותליה שספגו את קדושת לומדיה והוגיה.

כמה לא מפתיע, אולם גם בעלי המלאכה שבה, אנשי עמל פשוטים שבזיעת אפם אכלו לחמם, היו בחלקם הגדול בעלי עליה והתנהלו בהצנע לכת הרחק מעין הזרקורים. בין היתר ניתן למנות את ר' ניסן הסנדלר שהרביץ תורה ולעיתים הכריע בשאלות הלכתיות שעלו על שולחן הלומדים בבית המדרש והיה בעל חסד עצום, ר' שמואל החייט, איש חסיד במלא מובן המילה, שייסד מהונו "מרכז לבעלי מלאכה" בירושלים לשם היו באים להתפלל וללמוד תורה, ר' שמואל לייזר הנגר שחיבב את מצוות פדיון פטר חמור, והרשימה ארוכה. 

בעלי המלאכה נהגו לקום משנתם עם עלות השחר, ולאחר שהתפללו במנין הראשון באחד מבתי הכנסת הרבים שבשכונות ירושלים או בעיר העתיקה, הם נפנו לעבודתם הקשה שנמשכה לעיתים עד צאת הכוכבים.

עם הגיע זמן 'מנחה' ו'מעריב', פשטו בעלי המלאכה מעליהם את בגדי העבודה, הסינרים המטולאים, וסרו שנית לבתי-הכנסת. רובם לא היו מומחים גדולים במלאכתם. ידעו את אשר ידעו תוך לימוד ממושך ו"הסתגלות" לעבודה עד שנמצאו מתאימים לה. הפועלים עבדו בתחילה בחינם, שתים שלש שנים, ולאחר מכן קבלו "בישליק" - מטבע טורקי קטן, אחד בשבוע. לבתיהם חזרו לאחר שקיעת החמה עייפים ורצוצים וישבו לסעוד סעודה דלה עם בני המשפחה.

סדנאותיהם של בעלי מלאכה אלה, היו מפוזרים ברחוב היהודים שבעיר העתיקה וכן ברובעים המוסלמים והנוצרים, מספר החוקר והסופר שבתי זכריה בכתביו. "דלות וחשוכות היו הסדנאות ברחוב היהודי. בעלי המלאכה עשו את עבודתם לאור אשנב קטן שבתקרה במשך היום ולאורן של מנורות נפט בשעות הערב. האויר בהן היה דחוס. מתוכן יכלו לעקוב אחרי כל המתרחש ברחוב שהחנויות היו חלק ממנו. בעלי המלאכה לא הרגישו עצמם בודדים בעשותם את עבודתם. משעות הבוקר ועד הערב היו יוצאים ובאים חברים וידידים, יושבים על דרגש קטן בפתח החנות, ומנהלים עמהם שיחות מעניני היום. גם הרבנים נהגו לצאת ולבקר בחנויות כדי לחטוף שיחה מעניני היום. 

רבות מהמלאכות שעסקו בעלי המלאכה היהודים ברוב ימות השנה היו הטלאות ותיקונים לסוגיהם השונים, פחחים חייטים, סנדלרים וזגגים. "החייטים עסקו בהפיכתו של מעיל ישן ובלוי, לצידו השני. אותו מעיל שכבר לבשו הסבא, ואחר כך בנו, ועתה נמצא ראוי לנכד. הסנדלרים היו מרכיבים סוליה על גבי סוליה והיו מדביקים לנעליים טלאי עור משומש מפנים ומאחור כדי שיחזיקו מעמד לפחות עד חג הפסח או סוכות", הוא מספר.

כך בצורה חרישית ומתוך צנעה רבה הם חיו את חייהם בדירותיהם הדלות בעיר העתיקה ובשכונות ירושלים.

יסד את הכנסת האורחים

איש ירושלים, הרב אליהו פרוש, פרסם את ספרו 'ספר זכרונות' בשנת תשכ"ג שעסק בירושלים רווית ההוד. בדבריו הוא מספר על בעלי המלאכה בעיר שהיו עושים מלאכתם באמונה וקבעו עתים לתפילה ולתורה.

אחד האישים הבולטים בזיכרונותיו על בעלי המלאכה הוא ר' שמואל לוי שהיה חייט במקצועו ועלה לירושלים מארה"ב. ר' שמואל לוי, איש חסיד במלא מובן המילה, ייסד "מרכז לבעלי מלאכה" בירושלים, לשם היו באים להתפלל וללמוד תורה. בתפקיד 'מגיד השיעור' היה ר' זאוויל שפיצר שהיה אחד מעסקני ירושלים מאנשי הישוב הישן המפורסם במעשי מסירותו לציבור.

ר' שמואל לוי התפרסם על ידי שייסד את בית ה'הכנסת האורחים' ברחוב יפו מול ישיבת "עץ חיים". בית הכנסת האורחים שכן בבנין הגבוה באזור שנקרא 'המגדל'. בראש 'המגדל' קיים "זהרי חמה" בו היו מתפללים משכימי קום למניין ותיקין עם הנץ החמה שהיתה נראית בעד החלונות המזרחיים של בית הכנסת. באותם ימים התקין ר' שמואל לוי בחזית הבנין מערכת של שעוני שמש, כדי לכוון את השעות המדויקות הנחוצות לצרכי התפילות.  

במרוצת הימים הפך ר' שמואל לוי לעסקן ציבור ופעל לבניית 'בתי נייטין' בשכונת מאה שערים, ליד איזור שומרי החומות – בתי הונגרין. בתים  אלה ניבנו למחוסרי אמצעים והוענקו חינם למשפחות נזקקות.

החוקר שבתי זכריה מספר בכתביו את הסיפור הבא: "כאשר עלה הגאון ר' איצלה בלזר מפטרבורג לישראל הוא הזמין אליו את  ר' שמואל כדי שיתפור עבורו  בגדים מתאימים לירושלים. והנה כאשר בא לפניו ר' שמואל, חשב ר'  איצ'לה, שעומד לפניו אחד מגדולי התורה בירושלים. הוא התחיל לדבר איתו בדברי תורה ואז אמר לו ר' שמואל שהוא החייט שהוזמן אליו כדי לקחת את מידות הבגדים שלו, השתומם ר' איצ'לה ושאל: "אם חייט בירושלים נראה כך, איך נראים הרבנים..?"

אחד מל"ו צדיקים

מקצוע הסנדלרות בירושלים לא היה מקצוע מועדף על האוכלוסייה המקומית. הורים נהגו להזהיר את ילדיהם באמרם כי "אם לא תילמדו כדבעי נאלץ למסור אתכם להיות שוליות אצל סנדלרים". רוב הסנדלרים היו עניים מרודים שעבדו לפת לחמם לעיתים עד השעות המאוחרות של הלילה. במשך שעות ארוכות הם ישבו על הדרגש עם פטיש ביד ומסמרים בפה וכדי לכלכל את בתיהם ולהביא טרף לבני משפחתם.

עם זאת, גם בקרב הסנדלרים היו לא מעט אנשי רוח שמלבד העיסוק במקצועם, התמסרו ללימוד תורה ומעשי חסד למכביר. סנדלרים ירושלמיים היוו דוגמה לבעלי המקצוע בכך שניתן להיות איש רוח ומודל לחיקוי. מקצועם העלוב יחסית לא בייש את אישיותם.

גם כאן מגולל הרב פרוש בזיכרונותיו סיפור מיוחד על סנדלר שהיה גר ברחוב היהודים שבעיר העתיקה ונודע בשם ר'  אורי שוסטער. "בבית מלאכתו עברו סנדלרים וגם שוליות שלמדו אצלו את המלאכה וגם למדו תורה. קראו לחנות הסנדלריה שלו  - "הישיבה של ר' אורי שוסטער". כשמישהו מתלמידי - ה"תלמוד תורה", לא הצליח בלימודיו, היו אומרים עליו.. שמתאים יותר כי ילמד  ב"ישיבתו" של ר' אורי שוסטער.

והוא לא היה היחיד. סופר ירושלים המפורסם הרב פנחס גרייבסקי  בספרו "החרש והמסגר בירושלים", מספר על ר' יצחק סנדלר, שהיה "למדן צנוע" ידע פרק גדול בש"ס, וארבע מסכתות בסדר מועד: ראש השנה, יומא סוכה וחגיגה היו שגורות על פיו. מילה במילה. "בעתותיו הפנויות היה יושב בהצנע, באחת הפינות של בית-המדרש "אור החיים" מתנועע ולומד בהתמדה ובעיון. גם בניו הצטיינו בלימודם בנערותם וגם הוא מסר אותם לאומנים ללמוד אומנות ומלאכה המחיה את בעליה", סיפר.

החוקר שבתי זכריה מספר במאמרו המרתק על סנדלר מופלא שמרבים לכתוב עליו כותבי הזכרונות של ירושלים: ר' ניסן הסנדלר.

"לא סתם סנדלר היה ר' ניסן, אלא דמות מופת אשר שימש דוגמא בעיר. איש הציבור הירושלמי והחוקר ר' ישעיהו רפאלוביץ בספרו "ציונים ותמרורים" כותב, כי בין בעלי המלאכה בירושלים זכור לו במיוחד בעל המלאכה, ר' ניסן הסנדלר שהכנוי רבי... בא לסנדלר זה, מפני שהיה לא רק רבם של שוליותיו בסנדלרות כי אם גם רבם בלימודי תורה. רגיל היה ר' ניסן אחרי עבודת יום שלם ללמד את שוליותיו שעור בחומש ורש"י, משניות ושולחן ערוך. אחד מתלמידיו ר' שמואל סנדלר, היה גם סנדלר טוב וגם יודע ספר והתנהג בחסידות כל  ימי חייו".

 הרב פרוש שכותב אף הוא על ר' ניסן, מספר שהיה אחד מל"ו צדיקים. "היה יושב על המדרגות שעלו בהן מרחוב היהודים לחצר ר' ישעיה ברדקי ברחוב חב"ד ... ומתקן נעליים ולאחר שהרוויח  כדי פרנסתו ליום אחד, אסף את כלי עבודתו ופנה לבית המדרש".

זכריה ממשיך להפליא בתיאוריו על ר' ניסן הסנדלר ולצטט סופרים וחוקרים שהרבו לדבר בשבחו. "דברים יפים על אותו ר' ניסן הסנדלר כתב ההיסטוריון המובהק של ירושלים ר' יעקב גולדמן. י.גולדמן הכיר את ר' ניסן היכרות אישית כי היה רואהו בעבודתו  בעיר העתיקה. והוא מתארו בתור ת"ח מצויין ובעל מידות נעלות, עני ושפל-ברך. הוא כתב: "...הייתי רואהו בשבתו על מדרגות בשער ה"חורבה" ושפתיו מרחשין, לומד בעל פה, או מחזיק משניות "תפארת ישראל" ולפניו איזו זוג נעליים למכירה. – לא פגשתיו מגיד איזה "שעור, אבל תמיד כשהיתה מחלוקת בין הלומדים בהלכה או בפירוש איזו משנה, היה הוא "המכריע". אמרו עליו שהיה בקי ב"שולחן – ערוך", "אורח חיים" ובמשניות בע"פ, ולא התנהג אלא כסנדלר פשוט".

זכריה מצטט את איש ירושלים הרב יודה אהרון סג"ל ווייס, שהיה ממייסדי שכונת "אחוה" בירושלים, והיה בעל דפוס בירושלים, בספרו החשוב, "בשערייך ירושלים", שכתב במיוחד דברים מרתקים על ר' ניסן הסנדלר.

הלה עלה כצעיר מסלובקיה לארץ ישראל יחד עם אביו בשנת תרמ"ח, והם באו לירושלים מיד אחרי עלייתם.

הרב סגל מספר כי אחרי ששהה בעיר מספר חדשים, הגיעו ימי החורף והשמים התקדרו בעבים. חבריו החלו לזרזו להצטייד במלבושי החורף וביחוד הסבו את תשומת לבו ש'ישאל' עבורו 'ערדלים' לכל החורף מר' ניסן הסנדלר, תמורת שכר שימוש לא גדול.

רק שהרב סגל לא הבין מה פשר המונח "לשאול" ערדליים.

"לשאול ערדליים"?, תהה בפני חבריו, "וכי אין קונים אותם כשאר כל הבגדים?". תוך כדי שיחה הסבירו לו חבריו כי ר' ניסן הסנדלר אינו נוהג למכור את ערדליו אלא משאילם למשך תקופת החורף ותמורת דמי ההשאלה הוא אף מתקן אותם כשהם נקרעים.

 לאחר מספר ימים הלך עם אביו לר' ניסן דנן, שגר על יד בית הכנסת של ר' ניסן ב"ק, "נישע'ס שול"  נכנסו לתוך חצר אפילה ולאחר שעלו כמה מדרגות והנה לפניהם בית מלא ספרים...אולי יותר מאשר אצל רב באיזו עיירה בחו"ל. באמצע החדר ישבו שני זקנים על גבי דרגשים סמוכים לשולחן קטן ועוסקים בעבודתם. מיד בהכנסנו לחדר, קמו השניים ממקומם  וברכוהו ב"צפרא טבא". בהמשך הוא כותב:

"אבא נכנס עמהם בשיחה בעניין הערדליים ואני ישבתי והסתכלתי בכתלי החרר, ובארונות הספרים  המלאים, ושאלתי לעצמי מה לסנדלר ולספרי קודש אלה? בינתיים ואבא גמר את משאו ומתנה עמהם

ומדדו לי את הערדליים, ולאחר ששילם לר' ניסן עשרים גרוש, בערך 4 פרנקים, קבלתי את  הערדליים בהשאלה לכל החורף בתנאי שאשמור עליהם, ורק במקרה שיקרעו יתקנם ר' ניסן בלי שכר....

"ענין הערדליים היה נשכח מליבו  לולא הזדמן לאחר כמה ימים בבית המדרש, "מנחם ציון" ולגודל השתוממותי לא היה גבול: ר' ניסן הסנדלר יושב בראש השולחן ומגיד שיעורו בפני כמה עשרות יהודים זקנים וישישים מ"חברת ש"ס....סנדלר ומגיד שיעור?

"מוחי לא תפש דבר זה", מצטט זכריה את הרב סגל. "רגיל הייתי לראות בסנדלרים את עמי הארצות. כל ילד שלא   הצליח בתלמודו נמסר כשוליה לסנדלר. אבל סנדלר  תלמיד- חכם  ומגיד שיעורים ראיתי לראשונה בירושלים.....

ר' בייניש ור' זאוויל

אחד הפחחים המפורסמים בירושלים של אותם ימים היה ר' בייניש בלעכער. "שם משפחתו היה סולובייצ'יק אבל היהודים הירושלמים קראו לו ר' בייניש בלכר – 'הפחח' ביידיש, מספר החוקר זכריה.

הוא היה יהודי ירא שמיים. מידי יום היה ר' בייניש משתתף בשיעורים של הרב אברהם חיים חשין בבית המדרש "סוכת שלום" בחצר ר' ישעיה ברדאקי שבעיר העתיקה. 

"פעם", סיפר, "כשהיו לו עבודות בבית לחם, והוא עבד עד אחרי הצהרים, ורצה לשוב לתפילה בציבור ולשיעורו הקבוע שבבית המדרש, שכר עגלה מיוחדת ושילם תשלום מוגדל... בכדי להגיע למנחה ולשיעור הקבוע בתורה", דבר שלא היה מובן מאליו באותם ימים.

את תפקיד ה'ממונה' מילא ר' זאוויל שפיצר, מזקני ירושלים שהיה מבעלי החסד המפורסמים שבירושלים. הוא היה אחראי על הבתים שבנו נדבנים למגורי עניים.

"מספרים עליו שרבים היו לעיתים כועסים עליו כיוון שהחליט נגדם בענין מסירת דירות למגורים.

והנה קרו מקרים והוא נפגש עם אלה הכועסים והיו משמיעים בפניו דברי גידופים רח"ל. תגובתו היתה מיוחדת: הוא היה מוציא מכיסו האחורי של מעילו את המטפחת האדומה שהיתה מונחת שם כבדרך קבע. אז היה מתחיל לנער את המטפחת כאילו מרוקן הוא את הפירורים, ועשה זאת כסמל דהיינו שלא ידבקו בו הקללות רח"ל".

למען פדיון פטר חמור

אחד האישים המפורסמים מבין בעלי המלאכה בירושלים היה ר' שמואל אליעזר זילברמן, הידוע בכינויו 'שמולייזר' הנגר. שמואל לייזר סירב להתפרנס  מכספי  'החלוקה' ולפרנסתו  עסק  בנגרות. את כספי החלוקה מסר לגבאים שחלקו את הכספים בין המשפחות הנזקקות.

 ר' שמואל לייזר אף לימד יתומים ירושלמיים את מלאכת הנגרות ולא אחת עבד כקבלן לעבודות נגרות בשביל הצבא התורכי. הוא היה נגר ידוע. במרוצת השנים הוא חיפה בפחים את גגות בתי העץ שנבנו בצורה לא טובה ב'כרם מונטיפיורי'.

"היה נגר טוב ועסק בעשיית דלתות וחלונות לבתים שנבנו בשכונות מחוץ לחומות העיר וידע לעשות גם רהיטים" כתב ישעיהו רפאלוביץ, באוטוביוגרפיה שלו "ציונים".

על פי כתבי העבר ניתן למצוא חומר רב על הנגר הירושלמי. "שמואל אליעזר לא הסתפק בהכנת רהיטים חדישים לשכונות החדשות שמחוץ לחומות, מספר חוקר המצבות עודד ישראלי שהביא את סיפור חייו של שמואל לייזר מיודעינו. "הוא חבר ליחיאל צבי צימרינסקי, איש רב פעלים בקהילה היהודית, אומן ליצירות מעץ זית, והקימו ערב מלחמת העולם הראשונה את  אגודת 'יגיע  כפים'  "להרים  קרן המלאכה  בירושלים", אגודה שבחסות הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים, הידוע בכינויו 'האדר"ת', פעלו לחזק את  תוצרת האומנים הירושלמיים. שמואל אליעזר וחבריו בחברת 'יגיע כפים' יצאו חוצץ נגד העסקן אלברט ענתבי כשהעדיף  פועלים מוסלמים  על פועלים יהודים הנמקים בעוניים.

הנגרייה של שמולייזר הייתה במרתף שבמעלה הרחוב של חצרו, עד שהעבירה לשוק שברובע הנוצרים. שם פתח גם חנות בה מכר עתיקות של כסף וכלי נחושת, אבנים טובות, אלמוגים ודומיהם.

בתוך ביתו, שהיה ברובע המוסלמי, הקצה מקום לבית-הכנסת הידוע כ"בית הכנסת של שמולייזר" בו התפללו יחד עם עובדיו בנגרייה גם בעלי מלאכה אחרים שהיו מתכנסים שם ללימודי משניות ושיעורי תורה ולכן נקרא גם "בית-הכנסת של בעלי-מלאכה". אמרו כי היה זה בית התפילה האחד ל'מתנגדים' שבאותה סביבה.

"ביהכ"נ של מר שמואל אליעזר  לאומנים ופועלים, ברחוב בית פקידות העיר נוסד בשנת תרמ"ב  1882"  כתב אברהם משה לונץ הסופר והעיתונאי העיוור. "מדי שבת בשבתו ובחגים ערך שמולייזר בבית-הכנסת שלו "קידושא-רבא", שלאחריו הגיש לאורחים המתפללים ארוחות חמות. לרבים מהם במיוחד בימי מלחמת העולם הראשונה, הייתה זו ארוחה חמה יחידה במשך כל השבוע. אגב, מספר החוקר כי גם חתונות נהג לערוך בביתו.

 "שמולייזר", מספר החוקר, "שנמנה על עדת ה'פרושים', הקפיד על מצווה קלה כבחמורה. הוא היה טיפוס עליז, שמח בחלקו, ובעל חוש הומור שידע ואהב גם לשמח אחרים.

"נוסף למצוות החזקת בית כנסת, חביבה הייתה עליו מצוות 'פדיון פטר חמור' שלא כל אדם זוכה בה. מזמן לזמן היה קונה אתון מבכירה ללדת, וכשנולד חמור בכור, פטר רחמה, היה מסדר את מעמד הפדיון. היה מקשט את העייר הרך, בתכשיטי משפחתו, מזמין לביתו רבנים ויראים, וגם כהן כדי שיקיים את המצווה. לאחר קיום מצוה זו, היה מוכר את האתון על העייר שלה". כתב השופט גד פרומקין  בספרו "דרך שופט בירושלים". את המצווה הזו כאחרות קיים תוך שמחה ועליזות, ברוב-עם, בשירה ובריקודים".

 שמולייזר היה פטרון לכל בני-משפחתו הענפה. גם עזר לקרובים מפינסק לעלות ארצה וסייע בקליטתם בארץ. כן לקח תחת חסותו כמה יתומים, שבאו אחרי הפוגרום בקישינוב 'קישינעווער שחיטה' של שנת 1903 וקלט אותם כבני-ביתו, דאג למחייתם ולהכשרתם ובמשך השנים נחשבו כבני-משפחה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה פטור מחבות גיוס לצבא התורכי מחבות גיוס עבד שמולייזר כקבלן נגרות בשביל הצבא התורכי, וניצל את קשריו עם אנשי השלטון התורכים לעזרה ליהודי ירושלים, שמצבם היה קשה ביותר.

נורה למוות 'בטעות'

בתום מלחמת העולם הראשונה, ועם כניסת הצבא הבריטי לירושלים, היו לו תקוות ותוכניות רבות להרחבת פעילותו שלו ושל בני משפחתו, אך המגמה האנטי-יהודית של הפקידות הצבאית הבריטית הלכה והחריפה ועמה ההסתה הערבית. יהודים הוכו, והשלט עם ה'מגן-דוד' שעל בית-החולים 'רוטשילד' (הדסה) הורד ונופץ. ההפגנות תכפו וימי חגיגות 'נבי מוסא' קרבו.

לאחר שגברה הסכנה להמשיך לדור ברובע המוסלמי דחקו בשמואל-אליעזר לעזוב את ביתו שברובע המוסלמי ולחוג את 'ליל הסדר' אצל בני-משפחתו שגרו הן ברובע היהודי והן מחוץ לחומות. אך הוא סירב  ואמר שהוא חוגג בביתו את 'ליל הסדר' כבר יותר מ- 30 שנה, ולא יקרה לו כלום. הוא גם סמך על שכניו-ידידיו, בני משפחת חוסייני, שהבטיחו לו כי אין לו מה לדאוג.

ואכן היום הראשון של ימי 'נבי מוסא', ערב פסח שנת תר"פ, חלף ללא אירועים מיוחדים. אולם, ביום ראשון ט"ז בניסן תר"פ, היום השני לאירועי 'נבי-מוסא', מצאו המסיתים שעת כושר להסית את הציבור וקראו בנאומיהם להמון המוסלמים לשפוך דמם של היהודים למען העתיד.

ההמון הפרוע התפרץ לסמטות העיר העתיקה והחל לפגוע ביהודים, להרוס ולשדוד את רכושם. המוסתים נושאי תמונת המלך פייסל: קראו  "יחי מלכנו!" "בשם מלכנו אנו דורשים מכם להלחם ביהודים!"

ביום ההוא נרצחו מספר יהודים וחנויות יהודיות רבות נבזזו. באותה עת שהה שמולייזר בחנותו. שמע את  הצעקות  אך לא הספיק להסתגר, הפורעים  הקדימוהו. הוא הוכה וחנותו נשדדה. בערב, מששככה המהומה, שב שמולייזר הפצוע לביתו-חצרו. בתשובה להפצרות החוזרות של בני משפחתו, שיעזוב את מקומו בעיר העתיקה עד יעבור  זעם,  ענה  שאיננו  מוכן להפקיר  את בית-הכנסת שלו. הוא סגר את שער החצר והתכונן לבאות. בית המלאכה והחנות כבר נפרצו, נבזזו ונהרסו.

למחרתו של יום החריפו המהומות. החוקר ישראלי מאריך בתיאוריו על הפרעות שהובילו לנרצחים יהודים רבים הי"ד באותו יום נורא ואיום, ובתוך דבריו הוא מספר על דבר הירצחו המזוויע של שמואל לייזר הי"ד בידי הפורעים האכזריים.

 "התברר כי ישנם מקומות בעיר העתיקה שרוב התושבים הם ערבים וביניהם מספר קטן של יהודים; חצרו של שמולייזר אחת מהן. פשוט סרבו להתפנות. גם קבוצתו של צבי נדב, שעסקה  בהוצאת יהודים מהשכונות המעורבות למתחם 'החורבה'  ומשם לשכונות שמחוץ לחומה, וניסתה להוציאם מן החצר בה התבצרו - נכשלה.

 "עוד באותו בוקר נורא של יום שני, התנפלה קבוצה של ערבים על חצר ה'ישיבה' הליטאית המפוארת 'תורת-חיים' שברובע המוסלמי על דרך הגיא המובילה משער שכם להר-הבית.  החומסים התפרצו גם אל היכל ה'ישיבה', החריבו את כל אשר מצאו, חיללו גם את ספרי התורה אשר בארון הקודש....

"למחרת ביום שלישי, למרות שהוכרז על 'מצב צבאי'  בין החומות, נשנו המאורעות. כבר באותו בוקר עלו ערבים שוב אל ישיבת 'תורת-חיים' הציתו אש בכל רהיטי העץ הנמצאים שם וגם את הגזוזטראות הפונות לחוץ. רופאי 'הדסה', האחיות והתלמידות  הצליחו בסכנם את חייהם להציל גם אילו ספרי תורה והרבה ספרים אחרים. בבוקר יום זה הציתו הערבים באש את חצר חנה יפה הסמוכה. תושביה ברחו כל עוד נפשם בם, מהם רבים נפצעו.

"אחרי הצהרים חזרו והתנפלו הפורעים, שהגיעו לאחר השבת לעיר מסביבות חברון שבדרום ומשכם שבצפון, אליהם הצטרפו בשקיקה גם תושבי השכונה הערביים על חצר ר' שמואל אליעזר נגר. גרי החצר עמדו על נפשם, גם הפעם, זה היום השלישי ברציפות, ולא נתנו למתנפלים להתפרץ פנימה, השער החזיק מעמד ומוטות העץ שבידי המתגוננים עזרו, גם האקדח שבידי אחד החברים במקום יליד ארצות-הברית.

"כשהתגברה הסכנה ביום השלישי לפרעות, כמה שעות לפני שהצבא השתלט על העיר, ירה חברו של שמולייזר באקדח כדי להניס את הפורעים.

"יש אומרים כי הפורעים אכן נסו מהיריות, אך הלינו בפני החיילים ההודים המזוקנים כי היהודים ניסו להורגם. הפטרול  ההודי  פרץ  את חצרו של שמואל אליעזר, וירה למוות במחזיק האקדח ובזה שלידו.

החוקר ישראלי מצטט את 'ספר התעודות' של הועד הלאומי: "מתוך בית יהודי, שהיה במצור יומיים,  נורתה  ירייה,  בה  אמרו  הנצורים להפנות תשומת לב משמר צבאי אל מצבם. מיד התפרץ אל הבית משמר של הודים. הם רצחו ביריות את בעל האקדח; ואגב גם את בעל הבית שמואל אליעזר זילברמן , בן 60, לעיני אשתו וילדיו".  

"בטעות ירו בו" סיפרו שכניו-תוקפיו של שמולייזר. "לפי מה שאני זוכר, פיקד על  ההודים  קצין  אנגלי  והוא  שצווה  אותם לרצוח  את  שני  היהודים"-   סיפר לימים הסופר אהרן ראובני.

עם שוך הפרעות הוא ר' שמואל לייזר הי"ד למנוחת עולמים בהר הזיתים.

יכולנו להמשיך ולפרוש את סיפורי ההוד של בעלי המלאכה הירושלמים. אין זה כי אם מפאת קוצר היריעה נאלצנו לסיים מאמרינו זה. על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עינינו. ירושלים של מעלה שהיתה ואיננה עוד.