הסיפור שלא הכרתם: כך הובקעו חומות ירושלים, שלב אחרי שלב

המערכה על ירושלים, בירת ממלכת יהודה הקטנה, הייתה קשה מנשוא עבור חילות רומא האדירים, שהכניעו כל אומה שפגשו בשדה הקרב. החומות העצומות תרמו לכך תרומה רבה, אולם בסופו של דבר נגזרה הגזירה.

טיטוס תכנן לתקוף את החומה השלישית של ירושלים מכיוון צפון-מערב, סמוך למצבת הקבר של יוחנן הורקנוס. גובהה הנישא של החומה השלישית הקשה על מכונות הירי הרומיות לפגוע במגנים שעליה, ולא אפשר לליגיונרים להגיע אל ראש החומה באמצעות סולמות טיפוס. לכן פקד טיטוס, כצעד מקדים למתקפה על החומה, להגביה את משטח הלחימה שלפניה באמצעות סוללות עפר, עליהן ניתן יהיה לקדם את מגדלי המצור ואילי הברזל אל החומה, ולהעמיד את הסולמות.

על המלאכה הופקדו הלגיונות ה-5, ה-12 וה-15 על פי חלוקת עבודה מוגדרת. הם סיפקו חיפוי ואבטחה לעבודות ההקמה של הסוללות באמצעות חיל רגלים, קשתים ומכונות לירי בליסטראות. כוחות האבטחה נועדו למנוע גיחות של קבוצות מורדים, לפגוע במגִנים היהודים שעל גבי החומה ומאחוריה, ולמנוע מהם לשבש את ההכנות למתקפה הרומית.

למרות הירי המסיבי של מכונות המצור הרומיות, המשיכו המגנים היהודיים ללחום מעל החומה ואף לערוך גיחות כנגד הכוחות הצרים. שמעון בר גיורא העלה על החומה את מכונות הירי שלקח שלל במהלך השתלטות המורדים על ירושלים וקרבות קודמים עם חיל המצב הרומאי, והשתמש בהן על מנת לשבש את עבודות ההקמה של הסוללות. המורדים, שלא היו מנוסים בהפעלת המכונות, נעזרו בעריקים מהצבא הרומי כדי ללמוד איך להשתמש בהן, אולם עדיין לא הצליחו להפיק מהן את המיטב, ולכן לא הצליחו לגרום נזק משמעותי לרומאים. בנוסף לכך, הרומאים השתמשו במקלעות נצרים כדי להגן על העובדים בהקמת הסוללות.

בצד הרומאי, לעומת זאת, הצליחו מכונות הירי לגרום אבדות כבדות למגני החומה היהודים. מכונות הירי של הלגיון העשירי, לדוגמה, יכלו להעיף קליעים במשקל כ-26 קילוגרם למרחק של עד 370 מטר.

אחרי שהושלמה מלאכת בניית הסוללות, קידמו הרומאים אל החומות את מגדלי המצור, שבהם היו מותקנים אילי ניגוח, והחלו לנסות לפרוץ אל העיר. בשלב זה התאחדו פלגי המורדים, הפסיקו את המלחמה ביניהם והתמקדו במערכה מול הכוחות הרומיים הצרים. יוחנן מגוש חלב שלח לוחמים לתגבר את כוחותיו של שמעון. כוחות המורדים ניסו להצית את מכונות המצור הרומיות באמצעות השלכת לפידים מהחומה, תוך שהם פוגעים בחיילים המפעילים אותן. הם אף ערכו גיחות בקבוצות גדולות אל מחוץ לחומה בניסיון להרוס את מכונות המצור, ותעוזתם העניקה להם הצלחה ניכרת.

כוחות האבטחה הרומיים, שכללו פרשים וקשתים, הצליחו בדרך כלל לבלום את גיחות המורדים, ולמנוע מהם לשבש את המשך ניגוח החומה, אולם קבוצת לוחמים יהודים, שהגיחה משער סמוי במגדל היפיקוס, סמוך לתפר בין החומה הראשונה והשלישית, הצליחה להצית את מכונות המצור בגזרה זו, לאחר קרב קשה עם הלגיונרים הרומיים. טיטוס מיהר עם פרשיו לזירה והדף את התוקפים בחזרה לחומה. אחד הלוחמים היהודים שנתפסו במהלך הקרב, נצלב אל מול החומה, כדי לשבור את רוח המורדים.

אחרי שנכשלו ניסיונות המורדים לשרוף את מכונות המצור הרומיות, הם ניסו לפגוע ביעילות השימוש באילי הניגוח בכל מיני דרכים: הם שלשלו מהחומה חבלים שחבקו אותם, וניסו להטות את המהלומות שלהם ולשברם. בנוסף, הם שלשלו מהחומה לוחות עץ מצופים בברזל, כדי לספוג את מהלומות האילים. פעולות מנע אלו הצליחו לעכב את המאמצים הרומיים להבקיע את החומה.

טיטוס, בתגובה, קידם אל החומה שלושה מגדלי מצור בגובה של כ-25 מטר. ממרומי המגדלים יכלו הרומאים לשלוט על החומה, ולפגוע במגנים שעליה בירי קשתים, קלעים ומכונות ירי, בעודם מוגנים בתוך המגדלים. גם התמוטטות אחד ממגדלי המצור לא מנעה מהרומאים להסב אבדות כבדות למגני החומה, ולמנוע מהם להפריע למאמצי ההבקעה.

בסופו של דבר, לאחר 15 ימים של לחימה קשה, המתקפה הרומית הבלתי פוסקת על החומה נחלה הצלחה. אחד ממגדלי המצור שנשא איל ניגוח גדול מֵמדים (וכונה בפי היהודים 'ניקון', כלומר 'המנצח') הצליח להבקיע פִּרצה בחומה השלישית בז' באייר. החומה השנייה הובקעה כמה ימים אחריה, ובי"ז בתמוז הכניעו הרומאים גם את החומה הראשונה ופרצו אל הר הבית. אחרי שלושה שבועות של השתוללות דמים מטורפת, הם העלו את בית המקדש באש.

וכך, בשלהי אותו קיץ נורא לפני כ-1,950 שנה, תמו ימי הזוהר של ממלכת יהודה.