הארמון נחשף: צפו בתמונות המרהיבות שצולמו בתוך 'ארמון המשיח' הירושלמי

במשך עשרות שנים, מסעיר הבניין שבשכונת הבוכרים את דמיונם של רבים. גם היום, יותר ממאה שנה לאחר שהוקם, ואף שחלק מעיטוריו כבר נפלו כפי שחזיתו המשחירה זועקת לשיפוץ, עדיין אי אפשר שלא להתרשם מיופיו המרהיב של הבניין החריג בנוף הירושלמי, ודאי שהוא בולט על רקע המבנים חסרי ההדר שלידו.

שמו של הבית, המורכב מחלונות מקושתות, גרמי מדריגות מתעגלים ועיטורים שבולטים בזויותיו כמו גם בגגו, הוא 'ארמון המשיח'. הוא אכן ארמון לכל דבר, אם כי לא ברור כיצד זכה לשמו בעוד שהוא לא נבנה כלל עבור המלך המשיח. את הבית בנה סוחר עשיר מקוקנד שבאוזבקיסטן, אם כי הוא כמעט ולא זכה להתגורר בו. 

עם השנים הוזנח המבנה – לא מובן מדוע – אך הוא עדיין משמש כמוקד משיכה לתיירים רבים, מהארץ ומהעולם, המבקשים להזין את עיניהם בבניין בעל הארכיקטורה הייחודית ובעיקר להתרשם מסיפורו הבלתי שגרתי - אם כי, כל אלו מוזמנים להזין את עיניהם בקירות החיצוניים. להוותם, הבניין, המשמש כבית ספר, סגור בדרך כלל בפני מבקרים.

לאחרונה זכה הבניין לסיור מעמיק של משתתפי קורס מדריכי ירושלים,  שהגיעו במסגרת הסיורים אותם מפיקה עמותת 'יד בן צבי', בשיתוף עם 'מרכז כיוון' והמשרד למורשת בריכוז מורה הדרך שמעון הירש. את הסיור העביר מדריך הטיולים, המרצה והחוקר הנודע  ישראל שפירא, שמכשיר בימים אלו קבוצה של מדריכי טיולים מהציבור החרדי, בהשתתפותו של נציג משרד המורשת ר' גיא אלאלוף. 

שפירא, כך מתברר,  לא הסתפק בסיור שגרתי אלא צלל אל תוך תוכו של הבניין. במהלך הסיור בחנו המשתתפים את תצורתו המיוחדת של הבניין. חלק מאותם עיטורים וסגנונות צולמו בידי משתתפי הסיור (שאחד מהם העביר את התמונות לרשותינו. תודה לו!), מה שיאפשר גם לקוראי 'ירושלים החרדית' להתרשם מפארו והדרו של הבניין.

אך תחילה, נקשיב לסיפורו של הארמון.

בית בירושלים

בשנות המאה ה-19 הגיע לירושלים תושב קוקנד, אוזבקיסטן, בשם אלישע יהודיוף. הוא היה אחד מ"מלכי הכותנה" - כינויין של חמש משפחות סוחרים שהיו העשירים ביותר בעיר, אך פרט לכך נודע כתלמיד חכם ויודע ספר. בביקורו התארח אצל ישראל חפץ, אחד מראשי העדה הבוכרית בעיר, והוא נשא לאשה את בתו, מלכה.

לאחר נישואיהם שב הזוג הצעיר לקוקנד, אם כי החלום לשוב לירושלים פיעם בקרבם כל העת. משראו שחלומם לא מתגשם, החליטו, ב-1905,  אלישע ואשתו לבנות בית בירושלים. אך לא סתם בית. הם ביקשו שהבית יהיה הגדול והמפואר ביותר בירושלים כולה. אגב, בחסידות חב"ד טוענים - וכך גם מופיע בזכרונותיו של האדמו"ר הריי"צ זי"ע - כי הבניין הוקם בירושלים בהוראתו של אביו, האדמו"ר הרש"ב זי"ע. 

כיון שהוא עצמו התגורר בקוקנד, ביקש אלישע מחמיו ישראל חפץ לפקח על הבנייה. הבנייה נמשכה תשע שנים, עד 1914 כשבאותן השנים היא ריתקה אליה את בני ירושלים, יהודים וערבים כאחד. שמו של האדריכל שתכנן את הבית לא ידוע, אך החוקרים מעריכים שהיה זה אדריכל איטלקי, זאת משום שהבניין מתוכנן בסגנון רנסאנס איטלקי מהמאה ה-16 וה-17, עם תוספת של מוטיבים יהודיים בכל פינה. כך למשל ניתן לזהות סמלים של מגן דוד שמופיעים עשרות פעמים - בעיטורי האבן בחזית, ברזל המעקה על הגג, בריצוף, ואפילו בתקרת הזכוכית.

לאחר שהושלם, התברר שבמקום - בשכונת הבוכרים, כיום רחוב עזרא - הוקם לו ארמון של ממש. הבניין הוא מבנה מלבני דו-קומתי פרט למרתף. אורכו 55 מטר ורוחבו 20 מטר. בכל קומה - מסדרון מרכזי ברוחב שלושה מטרים, ועשרה חדרים מכל צד. גובה התקרות: חמישה מטרים. ובקיצור: ארמון פאר.

הבניין המפואר הסעיר את דמיונם של הירושלמים, ולא בכדי. בעיר כמעט ולא נראו מבני פאר, ודאי שלא כאלו שהיו בשימוש פרטי. רבים ביקשו להזין את עיניהם במראות, אך הכניסה אל תוך הארמון לא היתה נחלתם של רבים אלא של יחידי סגולה.

מה שתפס בעיקר את עיניהם של הבאים היה ללא ספק חדר האוכל. תקרת החדר, שלא היה אלא אולם, עוצבה כפירמידת זכוכית ענקית, שבראשה מגן דוד וכוכבים זעירים. הפירמידה לא הייתה מקובעת - היא הונחה על שתי מסילות ברזל על הגג, וניתן היה להזיז אותה בהפעלה חשמלית. כן, חשמלית. שמעתם נכון. בשנת 1914.

הסיבה? פשוט מאד. בסוכות הוזזה פירמידת הזכוכית, ובמקומה הונח סכך כשכך הפך חדר האוכל לסוכה כשרה. סוכה בגובה הקומה השנייה, באמצע הבית, בלי לרדת לחצר, ועוד בשנים שבהן 'תקרה מתרוממת' לא היתה מצויה בכל מקום אחר. אין פלא שהסוכה הפלאית משכה אליה אורחים רבים, כשאחד מהם היה לא אחר מאשר הנציב הבריטי הרברט סמואל, שביקש אף הוא להזין את עיניו במראה הבלתי נפוץ.

אך לא רק חדר האוכל היה מוקד משיכה. הצייר שמואל מלניק, שעיטר בין היתר גם חלקים במסגד אל-אקצא, קיבל את ההזמנה לצייר את המסדרונות והחדרים. והוא לא השאיר סנטימטר ריק. על תקרת המסדרון אייר מלניק נופים מארץ ישראל ואירופה, ציפורים, פרחים, מגני דוד. על הקירות: קבר רחל, מערת המכפלה, הכותל המערבי. משפטים כמו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ו"גור אריה יהודה" נכתבו בגופנים מקושטים.

פרט לכך הושקעה מחשבה רבה בבחירת האריחים, כאשר כל חדר זכה לריצוף שונה. בחדר אחד: מרצפות אבן ורדרדה מיובאת. בחדר אחר: מגני דוד כחולים על רקע לבן. בחדר שלישי: דגמים גיאומטריים מורכבים. בפינת כל חדר: תנור חימום מקורי מעוטר בציורים.

אולם אחד, מרכזי, שימש כבית כנסת, עם עמודי שיש ורודים שתומכים בשלוש קשתות וארון קודש מעץ מגולף. במרתפו אף נבנה מקווה מפואר. לאחר שהושלם המבנה חיכו הכל למשפחה שתבוא ותתגורר בין כתליו, אלא שהדבר לא קרה.

חיילים במקום דיירים

בפסח 1914, תשע שנים אחרי שהתחילה הבנייה, הגיע יהודיוף עם כל משפחתו לירושלים לחנוך את הבית. הם עמדו על המדרגות המעוגלות, נכנסו לחדרים, ראו את הציורים ולאושרם לא היה גבול. אבל החגיגה לא נמשכה זמן רב.

כמה חודשים לאחר שחנכו את הבית  פרצה מלחמת העולם הראשונה. השלטונות הטורקיים גזרו גירוש על נתינים זרים ששהו בארץ, והמשפחה – על אף עושרה ומעמדה - נאלצה לחזור לקוקנד. הבית נשאר ריק, והצבא הטורקי תפס אותו והפך אותו למפקדה צבאית.

כשהמלחמה הסתיימה, הבריטים כבשו את ירושלים. הבית התרוקן, ובפסח 1918 אגודת "מכבי" ארגנה בו ליל סדר מפואר למאות חיילים יהודים שנמנו על צבאו של גנרל אלנבי. הארוע היה אז לשיחת היום בעיר: צעירים מירושלים שימשו בארוע כמלצרים, השולחנות עוטרו בפרחים וכלים נאים שהובאו ממלון אמדורסקי, והחיילים האנגלים ערכו סדר שכמותו טרם ראתה ירושלים.

חודשיים אחר כך, במאי 1918, אותו גנרל אלנבי הגיע לביקור רשמי בירושלים, כאשר לכבודו הוקמה האנדרטה הידועה שממוקמת כיום בסמוך לשיכון הרבנים ולתחנה המרכזית של 'אגד'. קבלת הפנים התקיימה, כמובן, בבית יהודיוף-חפץ. חיים ויצמן, שהיה שם, כתב לאשתו: "הוא נתקבל בשירים עבריים, ואחר כך ברכוהו שניים מזקני הרבנים תחת כיפת השמיים. הוא היה נרגש ונפעם עד כדי דמעות ממש. היתה זו הפגנה נהדרת בירושלים".

שנתיים לאחר מכן התקיים בבניין ארוע חשוב לא פחות: ב-14 באדר א' תרפ"א (1921) התקיימה בבית ועידת ייסוד הרבנות הראשית. בועידה הזו נבחרו שני הרבנים הראשיים הראשונים של ארץ ישראל: הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרב האשכנזי הראשי, והרב יעקב מאיר לרב הספרדי הראשי - "הראשון לציון".

בהמשך התקיים בו  ארוע חשוב מאד בתולדות העם היהודי: במקום התקיימה חתונתם של הרב עובדיה ומרגלית יוסף זצ"ל - לימים הרב הראשי והראשון לציון.

המהפכה הבולשביקית וסוף החלום

בינתיים, בקוקנד, המצב התדרדר. המהפכה הבולשביקית פרצה, והקומוניסטים החלו להפקיע את נכסיהם של העשירים. ביתו העסקים ורכושו של יהודיוף הולאמו, והוא עצמו נשלח למאסר. כששוחרר,  תכנן בריחה נועזת. ב-1921 הוברחה אשתו מלכה עם חלק מהילדים לירושלים. יהודיוף עצמו לא קיבל אישור לצאת, אך ב-1925 הצליח לברוח במרמה והתאחד עם משפחתו בירושלים - בבית שאותו בנה 20 שנה קודם לכן.

אבל אז, הבית כבר לא היה שלו בלבד. בשנים שבהן עמד  ריק, הוא שימש כבית יתומים, כבית ספר, וכמרכז מחתרתי של האצ"ל (ללא ידיעת המשפחה). יהודיוף התגורר בבית עד מותו ב-1940.

"ארמון המשיח" - האגדה האורבנית

אז מדוע זכה הבית לשם 'ארמון המשיח'? לא ברור. לפי הערכות, המקור לכך הוא הסופר ש"י עגנון, שאהב מאוד את השכונה, ואשר כתב בספרו "שירה": "גדול שבכולם היה הבית המפואר שנבנה לשם המלך המשיח, שכשיבוא משיח צדקנו יבוא לירושלים תחילה ויבואו האבות והזקנים והמלכים והשרים ואנשי כנסת הגדולה להקביל פניו ועמהם צדיקים רבים ונכבדים, והכינו להם אחינו עולי בוכרה בית גדול וטוב."

מאז נפוצה האגדה שהבית נבנה עבור המשיח. סביר להניח שהפאר והממדים היו כל כך יוצאי דופן, מה שיצר ככל הנראה את האגדה שהוא הוקם עבור המשיח.

היום, 113 שנים אחרי שנבנה, מאכלס הבניין שני מוסדות חינוך חרדיים לבנות. בקומה התחתונה - חטיבה עליונה. בקומה העליונה - בית ספר יסודי. החדרים הרבים הפכו לכיתות, חדרי מורים, ספרייה וחדר מוסיקה. אגב, בית הספר זכה לא מזמן לפרסום, דווקא בשל אחת מאנשי הצוות שמועסקת שם. מדובר בפסיכולוגית ילדים העונה לשם גב' שרה נתניהו.

 הפאר נשאר 

בסיור שערכו המדריכים, התברר כי אף ששיני הזמן נגסו במבנה, אך התקרות המצוירות נותרו במצבן המקורי. גם המרצפות המעוטרות. גם דלתות העץ. אפילו תנורי החימום נותרו להם בפינות החדרים. יחד עם זאת, שום דבר לא חודש. הצבע על הקירות התקלף, הפיח כיסה חלקים מהציורים, אבל הכול עדיין שם. המדרגות המעוגלות, הפירמידה על הגג (שכבר לא זזה), עיטורי האבן על החזית.

לדברי שפירא נראה שבית הספר ניסה לשמור על המקורי ככל האפשר, אך בהיעדר תקציב הוא לא הצליח להילחם נגד שיני הזמן. בחלק מהכיתות כיסו את המרצפות המקוריות בלינוליאום כדי להגן עליהן. בחדרים אחרים השאירו אותן גלויות. על הקירות תלו עבודות של תלמידות, אך הציורים המקוריים עדיין בולטים מתחת לשכבות הצבע.

הסוכה, אם תהיתם, עדיין קיימת. הפתח הענק בקיר נאטם. הפירמידה על הגג עדיין שם, אך היא מכוסה כעת ביריעות איטום ולא זזה יותר. חדר בית הכנסת עם עמודי השיש הוורודים הפך לספרייה. הקשתות עדיין תומכות בתקרה, אבל ארון הקודש כבר לא שם.

 למרות זאת, אי אפשר שלא לשים לב לפאר, ובעיקר למחשבה שהושקעה בכל אבן.  הבית הוכרז אתר מורשת לאומית. מדי פעם מתקיימים בו סיורים מודרכים, והמבקרים עומדים בהשתאות מול הציורים, המרצפות, והממדים. מה שמעלה את השאלה: כיצד זה עיריית ירושלים והמשרד למורשת, שמשקיעים רבות במבנים לשימור בעלי ערך נחות יותר מהארמון הירושלמי, אינם משקיעים את המשאבים הדרושים בכדי לשמר את הבניין המפואר.

בסופו של דבר, בית המשיח לא זכה, עדיין, לארח את המלך המשיח. במקומו הגיעו התורכים, הבריטים, בית היתומים, האצ"ל, הרבנים הראשיים, ובסוף - בנות בית ספר שיושבות על מגני דוד כחולים ופותרות תרגילים במתמטיקה.  אך מי יודע, אולי בקרוב, כשנזכה לגאולה ובית המקדש יבנה בראש הרים, יזכה הבניין להגשים את הייעוד שנזקף לשמו.