"אין כוחנו אלא בפה": על סכנת האלימות בקרב מחננו

כאבות לילדים האמונים על עיצוב דמותו של הדור הבא, אנו נדרשים לעיתים לעצור ולהישיר מבט אל תופעות המדירות שינה מעינינו. המאמר שלפניכם נכתב לאחר לבטים רבים שנמשכו למעלה מחודש ימים, אך בשל ההתפרעויות האחרונות שארעו אתמול בבני ברק ומאוחר יותר גם בירושלים, הובהר מכל ספק כי לא עת היא לחשות.

מדובר ב"פצע מוגלתי" בקרבנו שחייבים לפתוח, לאוורר ולרפא. אם בזכות דברים אלו ירוויח ילד אחד, בחור אחד או כיתה אחת – והיה זה שכרי.

בין כוח הזרוע לכוח הנשמה
שורשי הגישה היהודית להתמודדות עם עוולות טמונים בהדרכתו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל. כאשר סבלו יהודי ראדין מהצקות ומאלימות של שכניהם הגויים, ביקשו מספר בחורים לצאת למעשי גמול. תגובתו של ה'חפץ חיים' הייתה נחרצת: "אין דרכו של עם ישראל להגן על כבודו בידיים". הוא לימדנו כי מכה שאדם נותן פוגעת בראש ובראשונה בנשמתו שלו, וכי האיפוק היהודי הוא קידוש השם גדול יותר מכל ניצחון של כוח פיזי.

תמרור אזהרה מדמם
האירוע הטרגי בירושלים, בו בחור חמד נמחץ למוות תחת גלגלי אוטובוס בתום עצרת, חייב לזעזע את כולנו. המראה של נערים צעירים ותמימים המפריעים לסדר הציבורי ופוגעים בכלי רכב, מתוך מחשבה מוטעית שזהו "קידוש שם שמים", הוא תמרור אזהרה בוער. האם הפכנו אלימים בכסות של קדושה?.
עלינו לזכור: עצרת נועדה לתפילה, לא לפורקן אנרגטי המזיק לאחרים. גם כאשר מדובר בהפגנה, עלינו ללמוד מתלמידו של רבי מאיר, רבי יהודה בן שמוע, שהפגין נגד גזירות המלכות בזעקת "אי שמים! לא אחיכם אנחנו?". הם קראו בכאב ושפכו לבם כמים, אך לא זרקו בקבוקים ולא שרפו פחים. זוהי הפגנת בני תורה אמיתית.

חינוך ברוח הפרשה
בפרשתנו, פרשת תרומה, אנו קוראים על הציווי "וייקחו לי תרומה" לבניין המשכן. התרגום יונתן מדגיש נקודה קריטית למלאכת הקודש: התרומה צריכה לבוא "ולא באלימותא" – רק בטוב ומרצון הלב. מכאן אנו למדים שגם להשגת המטרות הנעלות ביותר, אין מקום לאלימות בביתנו.
כאשר ילדים רואים מבוגרים הנוהגים באלימות כלפי נהגי אוטובוס או חוסמים דרכים בכוח, הם לומדים דרכים "שלא שערום אבותינו". אם לא נעצור זאת עכשיו, המחר עלול להיראות רע יותר – כלפי הורים, מלמדים ומנהיגים.

דרך התורה: מילים ולא ידיים
האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב זצ"ל הראה לנו את הדרך החינוכית הנכונה. כשנערי שוליים הפריעו ל'טיש' שערך, הוא עצר את האירוע ובמקום להגיב בכוח, החל לזמר בלחש: "בני, אל תלך בדרך איתם…". זהו חינוך יהודי במיטבו – דרך של מילים, ניגון ועומק, ולא של הרמת יד.
הגיעה העת לחדול מהדחיפות הפרועות בהלוויות ובהילולות, שגבו מאיתנו מחירים כבדים ומיותרים. עלינו לבטל מנהגים אלו שאינם דעת תורה, ולהשיב את השלום והאיפוק אל מחננו.
יהיו הדברים לעילוי נשמת הקורבנות התמימים, ומי ייתן ונזכה להמשיך במלאכת הקודש בדרכי נועם ובנתיבות שלום.