מעללי 'גבעתי' נחשפים: "כשהמפקדים התעסקו עם הגרפיטי, אנו פירקנו תשתיות"  

אם להסתמך על דבריו של כ', חייל 'גבעתי' שעשה בשנה האחרונה יותר מ150 ימי מילואים כלוחם ברצועת עזה, נראה שהראשון שזיהה את מעלליהם של החיילים היה לא אחר מאשר נשיא ארה"ב, טראמפ. "לא יודע מה אתה חושב עליו" אומר כ' בחיוך שובב, "אבל אין ספק שטראמפ הוא איש עסקים מפוכח ומחובר לקרקע. כשהוא רואה תמונת מצב אי אפשר לבלבל אותו. אותו אי אפשר לקנות באשליות. הוא רואה את המציאות בצורה נכונה".

את המציאות, כפי שמכנה זאת כ', רואים היום תושבי צפון הרצועה בעיניהם, בלי שיוכלו להתבלבל. הם שבו אל הבתים אותם נטשו מאז תחילת הלחימה בעזה, אחרי חודשים שבהם התגוררו באהלים כשהם מייחלים ליום שבו יוכלו לחזור הביתה. הם סבלו מחום נוראי בקיץ, מקור מקפיא בלילות ומנחלים של גשם שחדרו אל האהלים בחורף, אך לא נשברו. רק כשהגיעו אל הבתים, או בעצם אל מה שלא נשאר מהם, הם קרסו.

"אין לי לאן לחזור" נשמע עזתי מספר לערוץ טלויזיה צרפתי, כשהמבט הנואש בעיניו אומר הכל. "אין לי בית. אפילו לא הצלחתי למצוא את המקום שבו עמד הבית שלי. אין לי כלום".

הוא אינו היחיד. כמוהו נצפים היום שיירות של תושבים, שעושים את הדרך ההפוכה: מהצפון לדרום, אחרי שרק לפני מספר ימים, עם שחרורה של ארבל ('אירביל' כפי שהם כינו אותה, ביממה שבה חנו מול המחסום) יהוד, הותר להם סוף סוף לחזור אל הצפון. הם שבים, ולא מסתירים את תיסכולם. "אין בית, אין רחוב, אין מים, אין כלום".

ולאור המציאות הזו, אין פלא שתוכניתו המופרעת לחלוטין של טראמפ נשמעת פתאום הגיונית מאד. "המקום הרוס לחלוטין" מנתח איש העסקים מגבעת הקפיטול את המצב, הפעם לאשורו. "אי אפשר לחיות שם. זה נורא. נעביר אותם למצרים ולירדן, ובינתיים נשקם את המקום. אך כעת, אין להם לאן לשוב".

את הדברים שומעים כ' וחבריו, והם מחייכים בהנאה.

הירושימה ברצועה

מתברר, שבזמן שבו היתה שקועה הצמרת הצה"לית בדאגה לעצמה, כשהרמטכ"ל והאלופים חושבים על החופשה הבאה באירופה שעשויה להיקטע או להסתיים בהבאה לדין בפני בית המשפט בהאג ולכן הם עשו הכל בכדי ללכת צעד מבולבל קדימה ושניים אחורה, לא השתעממו מפקדי האוגדות בחזית הדרומית. הם עשו באופן שיטתי וממוקד את מה שהפך את צפון הרצועה למה שהיא עכשיו: מקום שאינו ראוי וגם לא יהיה ראוי למגורי אדם בעשור הקרוב.

"פשוט פירקנו שם הכל, הכל", אומר כ'. "השמדנו בית אחרי בית, שיטחנו בנייני מגורים של שמונה קומות והורדנו אותם לאדמה. אבל זה לא רק הבתים, ואגב, בניגוד לעבר התמקדנו הפעם דווקא במבני הפאר, אלו שהתגוררו בהם אנשי השלטון, לא ה'עמך'. ועשינו זאת בצורה יסודית: פירקנו שם את תשתיות המים, החשמל, השמדנו תשתיות שהותקנו שם עוד בידי ממשלת ישראל בימים שאחרי מלחמת ששת הימים והפכנו את המקום לעיי חרבות, למדבר שממה צחיח".

הוא מדבר במונחים של הירושמה שאחרי ההפצה הגרעינית, ומסתבר שהוא לא נוקט בגוזמאות. "ישבנו שם חודשים כשבכל הזמן הזה כמעט ולא היו לנו היתקלויות, וזאת בניגוד לימים הראשונים של הלחימה שבהם שילמנו מחירים כבדים. אך זאת מהסיבה הפשוטה: נפש חיה לא יכלה לנוע במקומות שבקושי חתול יכול לעבור שם. הכל מושמד, הרוס. אין שם כל אפשרות לחדש את צנרת המים שנהרסה, נאטמה ופורקה, ואפילו אם יחליטו להביא למקום מיכליות – הן לא תוכלנה לנוע כי אין כבישים".

מסתבר, שבזמן שבו היה עסוק אלוף הפיקוד, פינקלמן, בדאגה לכתובות הגרפיטי ה'פוגעניות' שאותן השאירו אחריהם החיילים למזכרת, החיילים לא בזבזו זמן. "אמנם, הסרנו את הכתובות, אך לא רק אותן אלא גם את הבניין כולו שעליו הם נכתבו. הרסנו, השחתנו, מחינו ומחקנו שם כל סימן למגורים. ותאמין לי שטראמפ יודע בדיוק מה הוא מדבר: זול ואפקטיבי יותר לשנע מיליון וחצי אזרחים למדינה אחרת, מאשר לנסות לשקם את המקום הזה בעשור הקרוב. רק לפנות את ההריסות יקח להם יותר מעשר שנים".

אין זכות קיום

מה שהם עשו, הוא מדגיש, לא נעשה משיעמום ובודאי שלא מתוך תחושה של פורקן יצרים. "אנו היינו בתוך הבתים הללו. ראינו את השנאה העיוורת שאותה אפשר למשש בידיים. בכל חדר ילדים תמים מצאנו משגרים. חומרי הסתה התגלו בתוך ארונות הבגדים. המקום הזה מורעל בשנאה, האוויר שם אפוף באדי משטמה יוקדת. האווירה הזו הצמיחה את השטנים שיצאו לישובים היהודיים כשהם טובחים בתושביהם ועושים בהם מעשים מחרידים שלא נעשו גם בידי הנאצים. למקום כזה אין זכות קיום וגם אסור שתהיה לו תקומה".

וזה קרה מלמטה. "במטכ"ל היו עסוקים בדיונים עקרים, במתן פקודות מטומטמות. דמם של חיילים נשפך, ואחרי תקופה הם מודיעים על התקפלות. אם זה היה תלוי בהם, היינו משאירים אחרינו עיר נושבת, כשהמחבלים הנתעבים – ואין בעזה מי שלא עונה על ההגדרה הזו – היו חוזרים לבתיהם.  אך דרג השטח החל להשמיד, כשאנו עוקרים והורסים הכל, לא רק מעל הקרקע אלא עוקרים 'ג' טפחים כעומק המחרשה'. ועשינו זאת ביסודיות. הטייסים הפציצו מלמעלה, אך אנו לא השארנו אבן אחת מלמטה. כמו אחרי המבול, כך גם כאן: לא רצינו שישאר שם בית אחד שיהיה ראוי למגורי אדם".

רק לאחר שהם עזבו את המקום, כשמנועי ה'די ניין' הענקיים דממו והחיילים פירקו גם את מעט הדירות שנותרו שלימות ושימשו במהלך התקופה כמפקדות וכעמדות, נחשף המטכ"ל להרס העצום ושם לא ידעו את נפשם. "ראיתי בעיני את המבט הלא מאמין של אלוף הפיקוד כשהוא נחשף לעוצמת ההרס. ראו אליו שהוא בולע את הלשון. אנו לא יכולנו שלא להיחנק מצחוק".

בסופו של דבר, הוא חותם, מי שעשה את העבודה היו החיילים שעברו רגלית, הורסים את הקרקע וגם מה שמתחתיה. "אדמה, כך קובעת תורת הלחימה, אינה נכבשת בהפצצות מהאוויר. היא נכבשת בידי החיילים הרגליים שצועדים עליה. במקרה זה אותם חיילים לא רק כבשו את הקרקע המתועבת, אלא דאגו שגם לא תישאר קרקע".

ובמילים אחרות: הם דאגו שלפלסטינים לא תהיה קרקע, אלא הם יאלצו לחפש לעצמם מדינות אחרות שיקלטו אותם. "והאמת? שאין לי רחמים עליהם. רק מי שהיה שם יודע שהם אלו שאמורים לברך על ההרס והחורבן שהשארנו להם. כי אחרי מה שהם עוללו – גם לאלו שחיים שם אין זכות קיום. שיגידו תודה שכילינו את חמתנו על העצים והאבנים".