תחקיר 'ירושלים החרדית': השכונות החרדיות ב"מדד הפשיעה" הירושלמי

"כפר עקב היא השכונה הבטוחה ביותר בירושלים, ואילו מלחה נמצאת כמעט בתחתית הרשימה". זו התמונה שעולה מ"מדד הפשיעה החדש" שפורסם באתר YNET בשיתוף אתר הנדל"ן מדלן, אך בדיקת "ירושלים החרדית" מעלה כי המספרים אינם משקפים בהכרח את רמת הסיכון בכל שכונה, אלא במידה רבה את מספר תיקי המשטרה שנרשמו ביחס למספר התושבים הרשומים.

המדד, המבוסס על נתוני משטרת ישראל, מדרג 69 שכונות בירושלים לפי מספר העבירות הרשומות לכל 1,000 תושבים. הפער בין קצות הטבלה עצום: 7.0 עבירות בלבד בכפר עקב, לעומת 145.6 ברובע הארמני, פי 20.8. אלא שככל שבוחנים את הנתונים לעומק, מתברר כי השוואה ישירה בין שכונות שונות מאוד באופיין יוצרת תמונה בעייתית.

מי בצמרת

חמש מתוך שש השכונות הראשונות בדירוג, שזכו לציון בטיחות "גבוה מאוד", הן שכונות ערביות במזרח ירושלים: כפר עקב, ואדי חילוה, צור באהר, ראס אל עמוד והר הזיתים. לצד אלה נמצאות בחלק העליון גם שכונות חרדיות ובהן כרם אברהם, הר נוף, מאה שערים, מעלות דפנה ונווה יעקב.

המקרה הבולט ביותר הוא כפר עקב, שמדורגת במקום הראשון במדד הבטיחות. השכונה נמצאת מעבר לגדר ההפרדה ומתאפיינת בנוכחות משטרתית מצומצמת. לכן, מספר נמוך של עבירות רשומות אינו מוכיח בהכרח כי מתרחשות בה פחות עבירות, אלא עשוי לשקף גם היקף נמוך יותר של אכיפה ופתיחת תיקים.

בשכונות החרדיות התמונה מורכבת אף היא. חלק מהנתון הנמוך עשוי לשקף רמת בטיחות גבוהה, אך חלקו עשוי לנבוע מתת-דיווח. מהמספרים שפורסמו לבדם אין אפשרות להפריד בין שני הגורמים.

מי בתחתית

בקצה השני של הטבלה נמצאות כמעט ברצף שכונות ואזורים שאליהם מגיעים מדי יום תושבים ומבקרים רבים לצורכי בילוי, קניות ותיירות: מרכז העיר, נחלאות, מוסררה, רבעי העיר העתיקה, טלביה, המושבה הגרמנית, קטמון ח-ט, עין כרם ומלחה.

מלחה, המדורגת במקום ה-67, ממחישה היטב את הבעיה. בשכונה מתגוררים כ-3,700 תושבים בלבד, אך בתחומה נמצאים הקניון הגדול בירושלים ואצטדיון טדי. עבירות המתרחשות בחניונים, בקניון או במהלך אירועים נספרות במונה, בעוד שהחישוב מחלק אותן רק במספר התושבים הרשומים בשכונה. כך מתקבל שיעור של 115.8 עבירות לאלף תושבים, פי 16.5 מכפר עקב.

אותו עיוות עשוי להופיע גם בעין כרם, שבה כ-2,700 תושבים לצד תיירות, בתי קפה ובית החולים הדסה; ברחביה, שבה משרדי ממשלה, שגרירויות, מוסדות ציבור והפגנות; וברובע הארמני, המדורג אחרון, שבו כ-2,600 תושבים בלבד לצד שער יפו, תנועת תיירים ערה ונוכחות משטרתית גבוהה.

הפגם המבני

הפגם המבני נובע מהפער בין ה'מונה' ל'מכנה'. המונה סופר עבירות לפי מקום ביצוען, גם כאשר הקורבן או החשוד כלל אינם מתגוררים באזור. המכנה, לעומת זאת, כולל רק תושבים רשומים. שכונה קטנה שמארחת מדי יום עשרות אלפי מבקרים עלולה אפוא להיראות במדד כבעלת שיעור פשיעה חריג.

ההשוואה בין בית חנינא לרובע המוסלמי מדגימה זאת היטב. בבית חנינא נרשמו 1,739 עבירות, המספר המוחלט הגבוה בעיר, אך מול אוכלוסייה של כ-77,600 תושבים מתקבל שיעור של 22.4 עבירות לאלף ותגית ירוקה. ברובע המוסלמי נרשמו 1,195 עבירות מול כ-24,900 תושבים, שיעור של 47.9 ותגית אדומה. אלא שהרובע המוסלמי מאופיין בנוכחות משטרתית גבוהה ובתנועת מבקרים גדולה בהרבה.

המסקנה העולה מהנתונים היא שהמדד אינו מודד באופן ישיר את רמת הפשיעה בשכונה, אלא את מספר העבירות שנרשמו במשטרה ביחס למספר התושבים הרשומים. כתוצאה מכך, שכונות שבהן האכיפה מועטה עשויות לקבל ציון גבוה יותר, בעוד אזורי מסחר, תיירות ובילוי עלולים להידחק לתחתית.

"האמצע" – כאן דווקא הנתונים אמינים

דווקא באמצע הטבלה נמצאות שכונות מגורים גדולות שבהן ההשוואה עשויה להיות מהימנה יותר: רמות עם 26.6 עבירות לאלף, גילה עם 29.0, בית הכרם עם 29.1, קריית היובל עם 29.6 ופסגת זאב עם 30.6.

בפסגת זאב נרשמו בשנה החולפת 1,352 עבירות, עלייה של 17.7%, שהם כ-200 תיקים נוספים. מדובר בנתון בולט משום שהעלייה משמעותית גם באחוזים וגם במספרים מוחלטים. נווה יעקב הסמוכה דווקא רשמה ירידה של 5.5% באותה תקופה, ולכן הנתונים אינם מצביעים על מגמה אחידה בצפון העיר.

מלכודות בנתונים

גם העליות החדות שנרשמו בשכונות בילוי ותיירות דורשות קריאה זהירה. קטמון ח-ט עלתה ב-37.6%, המושבה הגרמנית והרובע היהודי ב-34.1% כל אחת, מוסררה ב-32.1%, מלחה ב-25.2% וטלביה ב-23.7%. הדפוס המשותף עשוי להתיישב עם חזרת התיירות והפעילות המסחרית לאחר שנת המלחמה, כאשר יותר אנשים שבו למרחב הציבורי ובהתאם נרשמו בו יותר עבירות.

במקביל נרשמו עליות גם בכמה שכונות במזרח ירושלים: הר הזיתים ב-26.3%, א-טור ב-26.7%, ואדי חילוה ב-19.5%, ראס אל עמוד ב-16.6% והרובע המוסלמי ב-16.6%. גם כאן, שינוי בהיקף הנוכחות והאכיפה המשטרתית עשוי להשפיע ישירות על מספר התיקים שנפתחים.

יש לקרוא בזהירות גם אחוזי שינוי בשכונות שבהן מספר העבירות הכולל קטן. בניות נרשמו 38 עבירות בלבד, ברמת דניה 42 ובמקור חיים 105. ירידה של 33% בניות, לדוגמה, משקפת הפרש של כ-19 תיקים בלבד בשנה, כך שמספר מצומצם של אירועים יכול להזיז את שיעור השינוי בעשרות אחוזים.

בעיה נוספת קיימת בשכונות הקרובות לסף הכניסה למדד, הכולל רק שכונות שבהן יותר מ-2,500 תושבים. הרובע הארמני, עין כרם, קריית שמואל, ניות ושיכוני תלפיות נמצאות סמוך לרף הזה, ולכן כל תיק נוסף משפיע אצלן באופן משמעותי יותר על שיעור העבירות לאלף תושבים.

מה כן אפשר ללמוד מהמדד

למרות המגבלות, הנתונים עדיין יכולים לשמש כלי השוואה כאשר בוחנים שכונות דומות באופיין, כמו פסגת זאב מול נווה יעקב, גילה מול רמות או בית הכרם מול קריית היובל. גם המספרים המוחלטים בשכונות הגדולות והמגמות לאורך כמה שנים עשויים לספק תמונה מדויקת יותר מהשוואה חד-שנתית של שיעור העבירות לאלף תושבים.

כדי להפוך את המדד לכלי מדויק יותר נדרשים נתונים נוספים: פילוח לפי סוגי עבירות, מכנה המתחשב גם בתנועת המבקרים היומית ולא רק במספר התושבים הרשומים, והבהרה מה בדיוק נספר כעבירה לצורך המדד, האם תלונה, תיק שנפתח או כתב אישום.

עד שנתונים אלה ייכללו בחישוב, הצגת הדירוג כמדד ל"שכונות המסוכנות" עלולה להטעות. בפועל, הוא מלמד בעיקר היכן נרשמו יותר עבירות ביחס למספר התושבים הרשומים, והפער בין שתי ההגדרות עשוי לשנות לחלוטין את הדרך שבה קוראים את מפת הפשיעה של ירושלים.