"משפחה אחת": איש העסקים הירושלמי שחולם לאחד את החברה הישראלית (וידאו)
10.10.24 / 16:25
זה החל ביוזמות של מנגלים לחיילי צה"ל, אך המשיך והתקדם למיזם חובק גבולות שנועד לחבר בין כל חלקי החברה הישראלית * ומי שעומד ומניע את גלגלי המיזם תוך שהוא יוצר חיבורים שקשה להאמין שהם בכלל אפשריים, הוא איש עסקים חרדי אחד שמצליח להוכיח שהדבר אפשרי
מוזיקה, שולחנות וכל מה שדרוש בכדי להפוך מרבד חולי בשטח כינוס צה"לי בדרום למסעדה של ממש - לא מגיעים באופן חד פעמי. אך זה קרה, ובאופן רב פעמי: ערב אחר ערב, במשך חודשים ארוכים, נראו המחזות של אברכים חרדים כשהם מפנקים את החיילים הלוחמים, עושים הכל בכדי להנעים עליהם את השעות או הימים שבהם הם חוזרים לבסיסים – טרם ישובו להמשיך ולמלא את תפקידם שבו החלו, במחיית שמו של עמלק וחיסול מפלצת הטרור החמאסית.
מה שמפתיע, הוא שלא מדובר בארגון. מדובר באוסף של מתנדבים, סליחה: מתגייסים, שאינם מייצגים חוג או ארגון מסויים. יש בהם אברכי כולל ובני ישיבות צעירים לצד מבוגרים שמנהלים עסקים או עובדים. מהם ליטאים והאחרים חסידים. חסידי בעלזא, ויזניץ, גור, אפילו חסידי סאטמר מצאנו שם, אשכנזים וספרדים. "לא שייכים לשום ארגון", הם מבהירים, "שמענו שאפשר לעזור, והגענו".
וזה מה שהם עשו, יום אחר יום, בלי לנוח. חודש אחר חודש, הם עברו מהצפון לדרום, מגבעתי לגולני, מחיל האוויר לבסיסי חיל הים. בכל מקום הם היו, כשהם נותנים את ליבם וזוכים להרבות קידוש שם שמים ובעיקר אהבת חינם.
"מגוייסים עד הסוף"
מה הניע את קבוצת המתנדבים? ובכן, מתברר שלא מדובר בכל ארגון ממותג. אמנם, הרכבים שבהם הגיעו לבסיסים היו מעוטרים בכרזות 'מנצחים באחדות - אחים לנצח', אך הם הקפידו להבהיר שזהו סלוגן שנבחר על ידם, אם כי לא מדובר בארגון כלשהו.
"אנו בסך הכל אנשי עסקים חרדים, אך לא יכולנו לשבת מנגד", אומר מי שמתפעל את הארגון, ר' ברוך ('בורעך') משה פינקוסביץ מירושלים. הוא בכלל בלגי במקור, יהלומן במקצועו, אך מאז מוצאי שמחת תורה, כך הוא מספר, במשך חודשים ארוכים הוא לא היה ערב אחד בביתו.
מאז החלה הלחימה בדרום עדי יצאו מרבית חיילי החטיבות המתמרנות מעזה, הוא היה יום יום בכמה מוקדים, מתחיל בצפון ומסיים בדרום. "במוצאי שמחת תורה", הוא מספר, "עשינו 'הקפות שניות', אם אפשר לקרוא לזה כך, עם דמעות בעיניים. רקדנו עם ספרי התורה ובכינו. אך מאז, הרגשתי שאיני יכול לשבת בחיבוק ידיים. זה הזמן שבו עלינו לצאת מאיזור הנוחות ולעשות מה שאפשר עבור העם. אז להתגייס איננו יכולים, ולכן מה שאנו עושים הוא לנסות לפנק את החיילים ככל האפשר".
וזה מה שהם עשו, יום אחר יום, כאשר בשיא הלחימה הם פעלו בארבעה או חמישה מוקדים בכל יום. בצה"ל, כך נראה, שיתפו עמם פעולה באופן מלא והם נהנו מגישה ישירה גם לבסיסים הסגורים. תוך כדי שערכנו את השיחה עמו, הוא סגר מול מג"ד על פעילות שתהיה למחרת בגזרה שלו. "בכל יום", הוא העריך, "אנו מפנקים כ-5,000 חיילים. זו המטרה שלנו, לפנק, ולהעלות לחיילים את המורל".
- ועדיין, הפעילות עולה כסף. מי משלם?
"יש מי שמשלם", הוא אומר, מתחמק מלענות. ובכל זאת, מפיסות השיחות (ולפחות לפי השקיות שנותרו בפחים) אפשר להניח שרשת המזון החרדית הגדולה, 'אושר עד', מעורבת בעשיה הזו. כל הבשרים ויתר המוצרים מגיעים מ'אושר עד', כפי שניתן גם ללמוד מהעובדה שאחד מבכיריה, מנהל התפעול של הרשת אלי ברינר, נמנה אף הוא על צוות המתנדבים כשהוא מתרוצץ במשך שעות ארוכות, בלי לנוח לרגע, עם מגשים עמוסים בין החיילים. ואכן, פינקוסביץ מאשר שרשת 'אושר עד' מעורבת לחלוטין בעשיה. "איך שהתחלנו", הוא אומר, "הם פשוט פתחו לנו את המחסנים. הבעלים, אברהם מרגלית ואריה בוים, אמרו לנו: מה שתרצו - קחו".
גם אלעזר קרלבך, מארגון "הכנסת אורחים מירון" שבשגרה מאכיל את הבאים לציון הרשב"י במירון, נטל חלק בעשיה והוא הופקד על הגזרה הצפונית. אך מי שמממן את הפעילות, מרמז פינקוסביץ, הוא איל הון חרדי, אמריקאי. "האיש, שכל שאני יכול לומר ששם משפחתו מתחיל באות ש'", מסגיר פינקוסביץ רמז, "הודיע לי מיד בתחילת המערכה: כל מה שצריך בשביל החיילים, אל תשאל. פשוט תודיע לי ואני נותן".
ואכן, הוא אומר, הוא מימן לנו את מה שמכנים כאן ה'פרודוקטים'. המתנדבים עצמם, למותר לומר, השקיעו מידי יום שעות ארוכות, בהתנדבות מליאה. כששאלתי אחד מהם האם הוא מקבל החזר על הדלק, הוא הביט בי כאילו פלטתי מילה מגונה.
כובשים את היעד הבא
בסיום האירוע, ראיתי חיילים שמתחבקים בחום עם המתנדבים החרדים. פינקוסביץ הביט מהצד וחייך: "זה מה שאנו רואים בכל יום. חיילים שלא הכירו חרדים, מגלים פתאום שהקיטוב שחווינו בשנה האחרונה היה בסך הכל אשליה. האמת היא שאנו עם אחד ומאוחד, שיודעים לכאוב ביחד אך נדע גם לשמוח ביחד. גם הרגע, למרות שהילדים שלנו אינם בחזית, האמהות, הנשים ואפילו הילדים שלנו לא מפסיקים להתפלל, בדמעות, להצלחתם של החיילים שישובו לבתיהם בשלום. אני רק מקווה שנוכל לראות את המראות האלו גם אחרי המלחמה".
מאז הוא הספיק לעשות דרך ארוכה. כמי שישב בכל החמ"לים, כולל בחמ"ל של של 'אחים לנשק', הוא יצר קשרים חוצי עולמות: הוא הפך לידידם הקרוב של בכירי צה"ל, ראשי הכלכלה הישראלית, בכירים בפוליטיקה ובכל קצוות החברה הישראלית. אך יש לו מסקנה אחת: "אנו עם אחד ומאוחד. אנו יכולים פה ושם לריב, אך כמו בכל משפחה בסופו של יום אנו יושבים סביב שולחן אחד וחיים יחד. בסופו של דבר ישנה אהבה שהיא מנצחת ותנצח הכל".
- אתה באמת אופטימי?
"בהחלט, ואני יכול לומר שלא רק אני".
מתברר שמוקדם עדיין לחשוף, אך מה שהחל כיוזמה של חיבוק לחיילים בעת הלחימה, הלך והתמסד כשבתוך תקופה קצרה נשמע על מיזם שמטרתו לאחד בין כל חלקי החברה הישראלית, כשמה שמפתיע בעיקר אלו שמותיהם של מי שמעורבים במיזם. נמצאים שם בכירים וקודקודים, ששמעתם עליהם הרבה לאחרונה ולא תאמינו שמה שמניע אותם היום הוא להביא לאחדות ולא לפירוד.
לנו נותר רק לקוות ולייחל שהם יצליחו. אנו זקוקים לכך היום יותר מאי פעם.
